הגדה השמאלית

בשנת 1947 הועבר בית החולים המרכזי לאסירי מחנות העבודה שבצפון-מזרח סיביר אל הגדה השמאלית של הנהר קוֹלימָה, לאתר המרוחק כ-500 קילומטרים מן העיר מַגַדָן. במוסדות הרפואיים שהוקמו בעולם קפוא ואכזרי זה של הגולאג היו, למרות התנאים הקשים והשחיתות הרבה, גם גילויים נדירים של אנושיות. רוב המועסקים בבית החולים היו גם הם אסירים. אחרי שנים רבות של עבודת פרך במכרות, שבהן עמד לא אחת על סף המוות, התמזל מזלו של האסיר וַרלַם שַלַמוב והוא התקבל לקורס של עוזרים רפואיים, וכך התאפשר לו גם לעבוד בבית החולים וגם לצפות באמצעותו על המתרחש במחנות עבודת הכפייה הסובייטיים. הוא הבחין בכך שרוב האסירים במחנות היו מזי רעב, תשושים וחולים, אך לא זכו להכרה רשמית בסבלם. הנושא החוזר על עצמו בהגדה השמאלית – האחרון בשלושת חלקיו של הקובץ סיפורי קולימה שכתב שלמוב – הוא חולי גופני או מוסרי, מודע או לא מודע, וריפוי חלקי. הסיפורים נכתבו בעשור שאחרי שובו של שלמוב מסיביר, כאשר התקווה להירפא אפיינה את חייו ובמידה רבה גם את החברה הסובייטית כולה בתקופת ה"הפשרה". ניכרים בהם גם הצורך בשימור זכרם של מחנות העבודה הללו ואת אלו שלא חזרו מהם, וגם המאמץ להבין את משמעותם כתופעה חברתית ומוסרית. שלמוב מנתח את התופעה הזאת באמצעים ספרותיים ומתעמק בהיבט הפילוסופי שלה, בשילוב של תיעוד היסטורי עם עיבוד בדיוני של זכרונותיו