אובדנה של ארץ רוסיה – מבחר מהספרות הרוסית המודרניסטית

אלכּסֵיי מיכאילוביץ' רֵמיזוֹב: מעשה באובדנה של ארץ רוסיה [1]

1

רחבת ידיים היא רוּס המשתרעת לכל עבר,[2] מכורתי שידעה דלות רבה, ייסורים רבים – קשה עד בלי שאת להיזכר – רואה אני אותך, נוטשת את אור החיים, אל האש מושלכת, מובסת.

היו ימי חול, יגיעה ועמל, ומעת לעת היה גם חג ובו תפילת ליל הגדול ארוכה, תפילות שחרית, ולאחריהן – זִמרה קולנית ומחול, המולה, נדנדות.

היה רעב, היה גם שפע.

היו ייסורי שאול, היה גם חסד.

היה בית אסורים, הייתה גם גבורה: העלו עצמם קורבן למען אושרו של העם.

היכן הגבורה בעת הזאת? היכן הקורבן?

אדמה חרוכה וצווחות קופים.

הייתה השׁפָּלה, היה גם ניצחון.

רוכב טרוף דעת, רוצה אתה לזנק אל מעבר לים מתוך ערפיליה הצהובים של עירך האהובה, עיר שַחַם בל־תימוט, מוצקה כסלע של פּיוֹטר – מעל נהר נְיֵיבָה ניצב אתה כרוח סערה, רואה אני אותך בחלום ובהקיץ.

אחי טרוף הדעת – עת פורענות היא! – רוסיה שלך, אובדנה הגיע.[3]

כקוקייה קורא אני ביערךָ השָׁמֵם, שם נרקב עלה נושר: רוסיה שלי כיליונהּ הגיע.

היה צוק העיתים, היה כוהן דת שנשלל תוארו ושהמליך עצמו לצאר, היה גנב,[4] העכירו מרידות וקנוניות את ארץ רוסיה, קרסה הארץ אך התרוממה, נעשתה שוב רוּס תמירה כחוט משיחה – התקוממו האנשים הרוסים למען ארץ רוסיה, הצילו אותָךְ: את אחיהם סילקו,[5] את קרמלין כלילת צלצולי השָׁני טיהרו – סירבו לשאת בעול אחיהם בן האמונה הנוכרית.

הייתה אמונה רוסית משכבר, מקדמת־דנא.

רבות יודעים היערות שלגדת הוולגה המשתרעים עד לשערי הברזל,[6] שמעו הם תפילות לוהבות לרוב, כיצד העלו עצמם על מוקד בבקתות העץ בשם האמונה הרוסית.[7]

היכן את, מעוזי, צור מחצבתי, רוּס של אחרית?

איני שומע את קולֵךְ, לא, לא נישא גם ריח חריכה מבקתות העץ ביערות שלגדת הוולגה.

או שמא אל צִייה־אִימם פרשו בנייך הנאמנים, נכנעים למר גורלם?

או שמא אין עוד ברוס – ברוס של אחרית – מדורות בני חורין ללא־חת?

היה קין בארץ רוס, צלב לא ענד, את אנשיו הסגיר, אך גם הוא אהב בחטאו הארור את רוסיה אימו, חיבר שירים שאין להם תִכלָה:[8]

לְיַד מִנְזַר הַשִּׁלּוּשׁ הַקָּדוֹשׁ וְסֶרְגִיי, בְּעִבּוּרֵי מוֹסְקְבָה הָיָה הַדָּבָר...

או שיר אחר – גם על מוקד תעלה עם השיר הזה על שפתיך:

אֶל תֶּהֱמִי, אִמִּי, חֻרְשׁוֹנֶת יְרֻקָּה...

2

רחבת ידיים היא רוס שלי המשתרעת לכל עבר, רואה אני את קרמלין שלָך כְּלילת צלצולי השָׁני, את קתדרלת הבשורה זהובת הכיפות – צחה כִּשְׁדֵי נערה תמה, אך לא קורא לי לתפילה פעמון כסוף צליל, לא מצלצל צלצול השָׁני.

שמא מהסה אותו שריקתם של קליעי הרובה הבלתי נסבלים, שעקרה את החמלה מלב העולם כולו, מלב הארץ כולה?[9]

רק את צווחות הקופים אני שומע.

עולה אַת באש – בעֵרה אחזה ברוס – אודים עשנים עפים.

והרי עד עולם כך היה: הובטח לנו – עומדת את ועתידה לעמוד, רוס רחבת הידיים המשתרעת לכל עבר, בל־תימוט בכל דלותה, בכל סבלותיה.

והיה ויכסו את גופך גִּלדֵי קשׂקשׂים, רוח סערה תסיר ממך בנשיפה גם את גלדי הקשקשים. ושוב מופזת אור, מופזת אור ביתר שאת, ושוב עולצת, עולצת ביתר שאת, תתנשאי מעל יערייך העבותים, מעל לערבה מלעניאלית, רוחשת.

כך הונהג, כך סברו, אמונה שכזאת בָּך הלכה והתבצרה.

כופרים בעיקר הנאבקים באדם, החולמים ליצור גן עדן עלי אדמות, נשים וגברים תמים וישרים באהבתם לאנושות, מנהיגי העם שלא ייחלו אלא לאושרו – שעה שעשיתם את מה שעשיתם, שעה שזרעתם איבה, עקרתם את האמונה פיסות־פיסות, בלי לשים לב שעִם האמונה כָּלוּ עצם החיים הרוסיים.

עתה כֻּרְסְמָה רוס בלבבה.

מנהיגים סומים, מה עוללתם?

הדם שנשפך בשדות הקרב של מלחמת אחים עקר את החמלה מלב האדם, ואתם גזלתם את נשמת העם הרוסי.

והינה, אני שומע צווחות קופים.

רוס שלי, עולה את באש!

רוס שלי, נפלת ואי־אפשר לקומם אותך, לא תתרוממי עוד!

רוס שלי, ארץ רוסיה, מכורתי חסרת המגן, הדם שנשפך בשדות הקרב של מלחמת אחים עקר ממך חמלה, אש שׁוּלחָה בך ואת בוערת!

[1]     הכותרת מרפררת ליצירה רוסית קדומה, כתב יד מהמאה ה־13, "מעשה באובדנה של ארץ רוסיה לאחר מותו של הנסיך הגדול יָרוֹסלָב".

[2]     לשון הפתיחה מזכירה את לשון הפתיחה של הבּילינוֹת.

[3]     הֶרמֵז לשורות מתוך הרומן של אנדריי בְּיֵילי, פטרבורג: "מאז הימים הפוריים ההם, כשדהר פרש־המתכת לכאן, כשהדהיר את הסוס על השחם הפיני, חולקה רוסיה לשניים [...] מתייסרת ובוכה עד השעה האחרונה, חולקה רוסיה לשניים. רוסיה, כמוך כסוס! [...] גם את רוצה להינתק מהאבן המחזיקה בך, כפי שניתקו את עצמם מהאדמה כמה מבנייך המטורפים? ואולי את רוצה לזנק מבעד לערפילים לאוויר, ולהיעלם עם בנייך בעננים?" (אנדריי ביילי, פטרבורג, תרגם: צבי ארד, זמורה־ביתן, 1992, עמ' 72).

[4]     הכוונה היא לאירועים ברוסיה בעת המכונה "תקופת המהומות" (1598–1613). "כוהן דת שנשלל תוארו" הוא דמיטריי הכוזב הראשון (1580 לערך–1606), שהציג את עצמו כנסיך ויורש העצר, הוכתר לצאר ומָלַך במשך כשנה (1605–1606), עד שנרצח. "גנב" הוא דמיטריי הכוזב השני (?–1610), אף הוא טוען לכתר, שהשתלט בין השנים 1606–1610 על מחוזות רבים במדינה, אך לא הצליח לכבוש את מוסקבה ולעלות על כס הצארים. בזמן המצור על מוסקבה הקים מחנה בפרבר העיר טוּשׁינוֹ, ועל כן כונה "הגנב מטושינו".

[5]     הכוונה היא לגירוש הפולשים הפולנים ממוסקבה ב־1612.

[6]     היערות שלגדות הוולגה – שם שכנו מנזרים של בני האמונה הישנה, אשר דחו את הרפורמה שהונהגה בכנסיייה הפרבוסלבית בשנים 1651–1660; שער הברזל – שמו של קטע מתוואי נהר דָנוּבָּה, במפגש הרי הקרפּטים והרי הבלקן, בגבול בין רומניה לסרביה.

[7]     בציפייה לקץ הימים ובשל רדיפת השלטונות, חלק מבני האמונה הישנה שרפו את עצמם. במקומות אחדים זו הייתה תופעה המונית, שהחלה בסוף המאה ה־17 ונמשכה במהלך המאה ה־18 כולה.

[8]     ואנְקָה־קין (איבן אוֹסיפּוֹב, 1718–לאחר 1755), גנב מוסקבאי מפורסם שהפך לבלש. יוּחס לו חיבורם של שירי עם אחדים, ששורות מהם מובאות כאן.

[9]     הכוונה היא לְירי הבולשביקים לעבר קרמלין, כשהם כבשו את השלטון במוסקבה.