שיחותיי עם קליאו – מה שאין רואים מ"כָּאן" לא נראֶה גם מ"שָׁם"

“Art does not reproduce the visible; rather, it makes visible”

Paul Klee, 1920¹

מתוך הפרולוג

אני מניח שאת מצפה שתחילה אציג אותך ואת נסיבות מפגשינו בפני קוראיי. ובכן, הייתי אז ילד. אולי בן ארבע או חמש. כבר בסיפורים הראשונים שסיפר לי אבי נָכַחתְּ. יחד איתי שמעת על גיבורי התנ"ך — שמשון ודלילה, דויד וגוליית, יוסף ואֶחָיו. עמדת שם גם כשסיפר לי על רֶמוּס ורֶמוּלוּס, על ייסודה של העיר רומא, על דֶדאלוס ועל איקרוס בנו, על המלך מידס, על תאוות הבצע וקללת מגע הזהב, על הסוס הטרויאני — מה שלמדתי להכיר כבר אז גם כמשל — ועוד סיפורים מרתקים, מיתוסים ו"מיתולוגיות", מושגים שלמדתי להבינם בהמשך. הבנתי כי עם כל סדר יומֵךְ העמוס — גם זאת הכרתי והפנמתי רק מאוחר יותר — עמדת ליד מיטתי, וכן למראשות מיטותיהם של ילדים אחרים, והאזנת בשקט ובסבלנות לסיפורים שלא רק הכרת, אלא נכחת ממש בערש לידתם. הקפדת לרמוז להורים — באחריות של אֵם — מה "אפשר" לספר לילדים צעירים ומה לא: שלא יהיו בסיפורים אגדות אפלות, רשעות, זדון, סיפורי בַּלָּהה, גזֵרות גורל נורא, מעשיות עגומות, מפחידות ומדכאות מדי, שיזלגו לחלומותיהם. שום דבר ממנעד התנהגויותיהם המזוויעות והמצמיתות של בני אדם, שטוב שייתוודעו אליהן כמה שיותר מאוחר. כמלאכית נהגְתְּ. ומה הפלא? שהרי בת אֵלים את, בת מלאכים ומלאכיות, אמיתיים ואמיתיות, מדומים ומדומות, אחת מתשע יחידות הסגולה שכל יוצר מייחל לנגיעתן מעוררת ההשראה. כולם וכולן היו קרובייך, חברותייך וחברייך. מגרש המשחקים השמיימי, המיתי והמסועף, עד כדי כך שמי מהם לא התפלא אם גילה כי כבר מרגע הולדתו היה גם הסב של עצמו. זה המגרש שהיה תבנית נוף מולדתך.^[1]

הייתי ילד רך שנים, סקרן ובעל דמיון, שהקדיש את מֵרַב דמיונו לטיפוס יחד עם ד'ארטניאן ושלושת שותפיו^[2] על חומותיו הגבוהות של המנזר בלה רוֹשֶל כדי לשחרר את אהובתו היפהפייה, שאליו הורחקה מחמת אהבתה בידי אביה חסר הלב. ילד שֶתַָּר אחר כל דרך להסתיר בחצר בית הספר הנושק לביתו את "תיבת המטמון" שלו — הרוֹגַטְקָה, הגוּלוֹת, עטיפות חפיסות המסטיק — מפני הוריו המבקשים להגן עליו מפני כל "השפעה רעה". המבנה התמים שהפך לטירה קסומה, והקזוארינות הגבוהות שסביבו היו לצריחיה. מי יכול היה להעלות על דעתו כבר אז כי משיכה עזה לעולם פלאים, קסמים וכשפים זה של סיפורים, אגדות, מעשיות תוביל לניסיונות להפיח רוח חיים בעבר, ואם אפשר אף לנסות להשתלב בו; משיכה שאך התגברה עם כל ספר של אלכסנדר דיומא, ויקטור הוגו, ג'ונתן סוויפט ודון מיגוּאֵל דֵה סַרוַונטֶס סַוודְרָה, ז'ול ורן, מישל זַבקוֹ ואחרים; מאמץ של ילד סקרן "להידחק ולהשתלב" כאחד הגיבורים באותו עבר. להתעמק בו, לגלות בו גם את מה שהסוֹפֵר, אולי, לא ממש הספיק לכתוב בו. הכול כמיטב יכולתו ודמיונו של ילד. אותו מאמץ מורכב של כינוּן ייצוגי העבר, שעוד נדון בו, משיכה ומסע אל עָבר שלימים יהיו לעניין שיבחר למלא בו את חייו המקצועיים.

^[1]     18 בדצמבר 1879, Münchenbuchsee, שווייץ, 29 ביוני 1940, מורלטו, שווייץ. נישא למטדילה (Mathilde) קליי, ואב לפליקס קליי. אומן ייחודי, צייר, שמקורות ההשראה שלו הם וַלטר בנימין (Walter Benjamin), יוסף קמפל (Joseph Campbell), קנת נולאנד (Kenneth Noland), גונטר שולר (Gunther Schuller), פול סיטרואן (Paul Citroen), פרנץ מארק (Franz Marc) ווסילי קנדינסקי (Wassily Kandinsky). מי שלא השתייך לתנועה אומנותית מוגדרת הצליח ליצור שילובים בין כל התנועות החשובות שפעלו בתחילת המאה ה־20 — כאימפרסיוניזם, קוביזם, סוריאליזם, סגנון הבאוהאוס — ולבסס לעצמו שפה אומנותית ייחודית. ארכיונו ואוסף ציוריו נתרמו למרכז פול קליי אשר בברן ומוצגים שם.

^[2]     ראו: אלכסנדר דיומא (Alexandre Dumas), האב, שלושת המוסקטרים, הרוזן ממונטה כריסטו, ועוד.