מדהים. מרתק. חובה לקרוא. ספר ברמה גבוהה מאוד. אקטואלי להיום. הסופר ראה את הנולד.

ספר נ ה ד ר, מעולה. 😌ספר יוצא מן הכלל. נפלא. החלק הראשון היה לי קשה בגלל ההתעללות האיומה בזולייכה. אחר כך היריעה התרחבה, ונגלל בצורה מרתקת, שזורה בדמויות מפליאות, סיפור של טרנספר אכזרי שעשה המשטר הסובייטי בקולאקים והטטארים. התרגום מבריק.

ספר מרתק. כתוב בכנות וברגישות. מנכיח משהו מהזוועה שלא היתה רק במחנות הריכוז וההשמדה. סיפור של הישרדות אמיצה. תודה!

מבלי לעיין בספר , ברור לי שמדובר בחיבור רציני , ברור ומעמיק מאוד זאת עקב הכרותי את המחבר

בַּת אֲהוּבַת אֵל קָמָה בַּשַּׁחַר / תִּתְלַבֵּן אֹדֶם כִּתְמָהּ כַּצַּחַר /שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת / לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר נָדְדָה שְׁנַת עֵינָהּ גּוֹבֶרֶת /שׁוֹפֶכֶת בְּדִמְעָתָהּ עֲתֶרֶת/ מִדֵּי עֲלוֹתָהּ בֵּית אֵל לִתְפִלָּה / וּבְרִית מֵאֲבוֹתֶיהָ תִּזְכֹּר לָהּ המתיקות של הזמן שלפני עלות השחר הביאה רבים מקהילות עדות המזרח לקום השכם בבוקר ולשיר פיוטים. הקסם שבזמן שאינו מן היום ואינו מן הלילה, כך האמינו, פותח שערי שמים. בספר שלפנינו, עילם-אמזלג מעלה על נס את המנהג היפה ומציג לפנינו מחקר מעמיק ושובה לב המתחקה אחר שורשיו ויונקותיו של המנהג. שום מחקר על יהדות מרוקו ועל מנהגיה אינו שלם בלעדיו וראוי לו לכל חובב פיוטים ולכל הרוצה לחוש במתיקות של הפיוטים המרנינים לאחוז בספר. בטוב טעם ודעת העלה על נס את מנהג הבקשות לכל ענפיו תולדותיו ומקורותיו והשאיר לדורות הבאים מקום להתהדר בו בהנצחת מורשת האבות. ולא באתי אלא "כיהודה ועוד לקרא" שְׂאוּ, הָרִים וּמִדְבָּרִים וְיַמִּים, שְׁלוֹמִי אֶל יְדִידִי הַיָּקָר בַּלְּאֻמִּים חֲבָלִים נָפְלוּ לוֹ בַּנְּעִימִים!מְקוֹם שָׁרוֹן עֲיָנוֹת וַאֲגַמִּים, קְדֻשָּׁה לוֹ יְרֻשָּׁה מֵאֲבוֹתָיו הַקְּדוּמִים,קְדוֹשִׁים מִמְּקוֹם מִקְדָּשׁ יְבוֹאוּן וּמוֹלַדְתָּם בְּהָרֵי הַבְּשָׂמִים, אֲשֶׁר נָשָׂא פְּאֵר תּוֹרָה וּמִשְׂרָה כְּשֵׂאת אַהְרָן פְּאֵר אוּרִים וְתֻמִּים. שָׁלוֹם שָׁלוֹם רַב אֲשֶׁר בְּמַעֲלָה הוּא רִאשׁוֹן /יֵט אֶל אֵלָיו שְׁלוֹמִים כִּנְהַר פִּישׁוֹן וּמְרוֹמָם ונעלה עֲלֵי כָּל פֶּה וְלָשׁוֹן

קראתי בלילה אחד, לא יכולתי לעזוב. קונה כבר ספר 5 כמתנה , הפעם לנכדי בן ה15

קראתי את ספרך "אולי הלילה זה יקרה" בהתרגשות הולכת ומתעצמת מדף לדף. שטף הכתיבה, העירוב בין ארכיונאות לבין בדיה, הכניסה לנפש הדמויות, הבחירה לספר את הסיפור משלוש זוויות שונות, העירוב ביניהן (וטוב שהיו פונטים שונים) כל אלו הפכו את הספר למשהו שאי אפשר לעזוב אותו. כולנו כותבים, ואפילו הוצאנו ספרים, אבל את ממש סופרת. ואהבתי שלא ריחמת על זכרונה של אמא. שכתבת עד כמה כעסת עליה בילדותך על שלא הייתה אמא מחבקת ומראה אהבה. אפילו לא התביישת לכתוב איך כעסת כשהיא "מתה לך" לפני שגמרת לראיין אותה. הספר נגמר ברגע מרגש בו השתרגו ידי החברות דרך לולאות הגדר (בעתלית?). מקום כל כך טוב לסיים. כי מעבר לכך שהסיפור הוא על תקופת השואה, הוא בעיקרו על החברות בין אלה ולאה, הפרידה שלהן, הגעגועים, ובסוף ההתחברות בחזרה.

ההבנה המוגבלת שלנו.. לשמוע ולראות ולהאמין שזאת האמת... היא שקרית.. סובייקטיבית וקצה קצהו של הקרחון.. הסוד.. ורק האל בוחן לב וכליות.. הכל שקר.

נובלה נדירה באיכותה של הסופר יהושע שחר בהוצאת כרמל אני סחופה בסחף היופי של הרומן הזה כמו משוררת ההולכת בגשם תחת מטרית-זהב שהיא הגשם בעצמו. - יהודית אוריה – 19 בדצמבר 2021 התרשמות מ"ירושלים דלוס אנג'לס". נובלה מטאפיזית וחושנית שהיא בעת ובעונה אחת מחזה תזה ורומנס, השוזרת יחד באורח קונטרפונקטי את חידת קדושתה של אדית שטיין באהבת נהג מונית ארמני לשליחת האפיפיור. אני יכולה לראותה כסרט ולשמעה כפרוזה שירית. זו כתיבה וירטואוזית מרתקת חושנית וחכמה, מפעימה כל רגע ורגע. נקראת בנשימה אחת. לפנינו קומפוזיציה המורכבת משלושה סיפורים. א. העלילה הראשית -מחזה תיזה -בסגנון מסאי, הכתוב כרומן- מכתבים: הויכוח על מהות הפאסיון של אדית שטיין, מותה על קידוש השם היהודי או על קידוש ישוע. ב. עלילת המשנה -הרומנס בין גב' צ'רץ', שליחת האפיפיור לבין טברטיאן, נהג המונית הארמני . ג. המבוא, סיפור המסגרת, העוסק במות שכנו של המספר. שכן, המהווה כנראה איזו נגזרת של נהג המונית הארמני, שמותו משברון הלב מתחייב לוגית מכשלון אהבתו. אני קוראת את סיפור המסגרת כקינה על המציאות ככאוס גרוטסקי הנובע מאי התאימות בין הקודים הקיומיים של בני האדם, הנכתבת על ידי המספר שהוא מעין מקהלה יונית, הפרסונה, המסיכה המעבירה את קול המחבר, שבתהליך יצירתו התעלה מעבר לתפיסות דמויותיו, כשהוא חווה את כולן, והופך את זעקת האנושות המתענה על ידי עיוות-והתנגשות-תפיסותיה לסימפוניה שהיא גם אמנות מלולית, ציורית, דרמטית, קולנועית. אני שואלת את עצמי מה מקום הרומנס ביחס לויכוח – האם הוא מהווה רק הסטה קומית רומנטית? מה שיכול לשפוך אור על הפשר הוא העובדה שנושא הקדושה מהדהד בעלילת המשנה, ומפותח על ידה. לא רק באמצעות דמות שליחת האפיפיור אלא גם בדמות נהג המונית, שתפיסת עולמו קשורה במורשת הקדוש הארמני, הגנרל סרקיס. טברטיאן ואנסטאזיה קורצו מחומרים שונים. היא אינטלקטואלית, מעורה באורחות העולם ונטועה עמוק במסורת הקתולית -אשה יפה, היא היהלום שבכתר-האירופי, גברת יוצאת מן הכלל ורבת חשיבות. והוא נהג מונית מהגר הפועל מן המקום האינטואיטיבי הרגשי, -כשהמסורת הארמנית היא כסות-העור (מושגים בלתי מודעים שנטמעו בו כילד בכפר). המפגש הוא של חלום ושאיפה, מבע-קרביים של הגוף, צורה של נשימה. זה לא טקסט המנסה ללמד, זה טקסט אודות אהבתו של מהגר. זו התנגשות שבה עלילת אדית שטיין מתפקדת כעלילה משנית. כאן נראה כאילו עלילת המשנה פורצת את גדר- העלילה הראשית ומשתלטת על הנובלה מכוח ובהשראת משהו עמוק יותר מהסטה קומית, כאיזו ראקציה למוות, כי במעמקי העימות בין האריסטוקרטית לפלבאי שורר הניגוד בין תפיסת אחדות רוח- חמר שלו לבין תפישת ההפרדה שלה. אמנם המרחק המעמדי וההשכלתי ביניהם, התמימות- הכפרית מהגרית שלו לעומת השכלתה והוויתה האליטיסטית מאירים באור קומי את אהבתו, אך העימות ברמתו העמוקה יותר מתרחש בין תפיסת האחדות המוטמעת בתחושת חייו הלא מודעת לבין תפיסת הקדושה הקתולית, התובעת את הקרבת-הגוף והחיים, ובין אישור- ההוויה במצבי ההתנסות בסבל בלתי נתפס ובכל מיני צורות ואימות- מוות -אישור המאפיין את קידוש-השם היהודי. בסצנת המפגש במסעדה עם קרובי העדים לדרכה האחרונה של אדית שטיין, זועק וכואב הניגוד בין מציאות היסורים שלה לבין המפגש במסעדה המנכיח אך מוזיל אותה בוזמנית, בגין אי יכולת האדם הרגיל, הבינוני לשאת סבל בסדר גודל של השואה, כך שבתחושתי היא נבגדת שם שוב כב"סעודה האחרונה" ונצלבת על ידי ההמון האורבני החי רק במישור החושי. ונהג המונית המאוהב יכול כביכול לסגור את הצנרת של התהום, להפסיק לשמע אותה, לעבור לסולם אחר ולנגן מנגינה קלה של אהבה. אלא שתפיסת האהבה של טברטיאן הארמני אינה קלה, מבחינתו היא מקודשת: סנט. סרקיס הוא אחד הקדושים האהובים ביותר בתרבות הארמנית המודרנית, שכן הוא הפטרון הארמני של אהבה ונעורים, כך שבנובלה אנו שומעים את הדהודן של שלוש תפיסות קדושה א. יהודית כהתגברותה של אדית שטיין כיהודיה על אימת-השואה; ב. קתולית -כדרכן של שטיין (כקתולית) ושל צ'רץ: סבל כאמצעי גאולה – ג. ונוצרית-ארמנית כתפיסת טברטיאן. אפשר לומר שהכנסיה הנוצרית המערבית הממוקדת בצליבה היא הכנסיה של הסבל, בעוד שהמזרחית הממוקדת בפייטה -ביחס האם מריה לבן ישוע היא כנסית האושר, החסד. – "טברטיאן נשם נשימות עמוקות אל מעמקי ריאותיו, ולפתע הוא ירד לעומק המושג ״אל מעמקי נשמתו״. כן, בליבו הוא חש את עומק נשמתו שחבקה את גופו באותו אייקון שראה במנזר בטאטב ובאייקון מתוארת אמא מריה חובקת את בן האל העתידי, ישוע. חיבוק עמוק. עלתה בו כמיהה לקרבה אימהית קמאית הנושאת בתוכה ריגושים אסורים ותחושות נעלות. הכול חבור במקשה אחת, אמלגם של זהב ועופרת". מבחינת טברטיאן נצחון אהבתו לאנסטזיה משמעו נצחון החרות על הכורח, החיים על המוות -במצב החסד של האהבה השעון הפנימי והחיצוני מאוחדים "המונית נסעה כאילו מאליה. … המחשבה על האפשרות שיראה את גברת צ׳רץ׳ לא כנהג מונית מקרי, אלא כטברטיאן וחלומו, מילאה אותו בכוח. דוושת הדלק של המונית נעה ככלי נגינה המביע את רחשי ליבו, ולרגע הפכה המונית למטרונום המודד את מהלכי ליבו. רחוב גאוור התגלה בצומת, עוד רגע הוא ייפרד מהמונית שעורה עוטף את גופו. המדרגות בחדר המדרגות של אבו קמחי נמדדו שוב. טברטיאן ספר אותן אחת לאחת, והקשיב לקולות הבוקעים מהן בגלל משקל גופו שהפך את המדרגות לכלי מוזיקלי." אבל הוא משליך את תפיסתו שלו על מושא אהבתו, שאינה עולה בד בבד עם תפיסתה. מבחינת הויכוח בשאלה הדתית לגבי קדושת אדית שטיין כנוצרית או יהודית -התפיסה הנתפסת כמנצחת היא תפיסת אנסטסיה -משא-צלב השואה כפאסיון נוצרי שמשמעותו שינוי החומר -איזו התאחדות ארוטית עם האל באמצעות הסבל והמוות. איזו הוכחה לקיומו בעולם באמצעות אפותיאוזה של אשה קטנה. העדות לתפיסתה היהודית היא ממקור אחד בלבד, לפיו היא חזרה לזהותה היהודית, כביכול לנוכח השמדתה הצפויה. עדה אחרת העידה שמצבה התודעתי היה מצב התערטלות מציפייתה שהכנסיה תפעל להצלת היהודים, התערטלות מכל ציפיה, ולפיכך מה שהפכה לקדושה בדומה לישוע הוא בדיוק בדידות-עמידתה לנוכח המציאות הקטסטרופלית תוך הפקרתה הטוטלית. קול המספר מתאר את תודעת שטיין -כיכולת ההתעלות מעבר להווה הנורא באמצעות יכולת הרוח -הדמיון בדומה לחיילים פצועי המלחמה הגדולה המשחקים בקוביה את משחק השיבה הביתה, ודמיון השיבה הביתה נושא אותם אל מעבר למציאות הקשה, ואם כך, התגברותה של אדית שטיין באמצעות דמיונה על המציאות הפגומה היא האופן בו האדם משלים את פגימות- האל ופגימות עולמו אשר ברא? כשעונים מקבילים, כל אחת מהדמויות מתנהלת לפי תפיסת מציאות שונה, שאין פגישה ביניהם. אנסטזיה עוברת התפתחות במהלך הנובלה מסתירה בין תפיסתה האישית החילונית, המנוגדת לתפקודה הכנסיתי, לפיה אין לראות באדית שטיין קדושה כלל, מאחר שאין יתרון לסבלה על פני סבלם של אחרים בעולם, לבין מסקנת מחקרה ודעתה המובעים בסצנת-הסיום במסעדה. בשיא הנובלה, במהלך וכתגובה לויכוח במסעדה, מתרחשת התגבשותה האישית סביב התפיסה המחקרית שלה, דבר המכונן את פתרון הקונפליכט הרוחני-חמרי שלה, לאקורד סיום שמשמעו אי הגשמת משיכתה לגבר, מתרחשת התקרמותה הארוטית סביב תפיסתה הדתית, ובמהלך זה משתקפת בה דמותה של אדית שטיין! היא הופכת לאינקרנציה של אדית שטיין! הסתירה בין תפיסת הקדושה המערבית של אנסטזיה לבין זו המזרחית של טברטיאן מפרידה ביניהם ומכשילה אהבה זו. מבחינתו העדר האהובה מוחש כהתפצלות הזמן הפנימי מן החיצוני, – "אנסטאסיה נגעה רכות בפניו והוא המשיך לנהוג… ואולי הוא לא נהג אלא ריחף בעננים, מייחל לכך שנהיגתו תימשך עוד ועוד, לנצח נצחים, שהרי המונית הצהובה שלו – כך הוא אמר לעצמו באותם רגעים – ממריאה לשמים." אבל הארוס הוא לא כוח מספיק חזק כדי להמריא לשמיים, וכוח הכובד מנצח. "המטוס נסק במהירות לשמיים ותוך כשתי דקות נמוג בערפילי הלילה של לוס אנג׳לס. אנסטסיה נעלמה לה כשטברטיאן בוהה במטוס שחלף בקצב תקתוק השעון. אט-אט נעלם גם הלילה. כשהתעורר בכיסא המונית הצהובה, בבוקרו של יום חדש, הזיע גופו מחמת הלילה בו שקע בדאגתו, והמנוע המהם ברעש לא ברור." לעומת היופי של הטקסט, מה שנכתב כאן הוא כמו ניתוח קליני הממית את הפציאנט -היפה והחי כל כך. אני סחופה בסחף היופי של הרומן הזה כמו משוררת ההולכת בגשם תחת מטרית-זהב שהיא הגשם בעצמו.

ספר חכם ומרגש... וגם למדתי משהו

הִמְנוֹן בְּשָׂפָה שֶׁרָמַת עֲדִינוּתָהּ עִלָּאִית, הַיָּכוֹל לְשַׁנּוֹת אֶת חַיֶּיךָ, הַצּוֹרֵב בְּקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה קוֹד-אָדָם נִפְלָא הַמָּצוּי בְּתוֹכֵנוּ – הַקְשִׁיבוּ לְיָדָיו הַמְּנַצְּחוֹת בְּתוֹכֵנוּ -הַלְוַאי אַתְּ אֵם כָּל הַמִּלְחָמוֹת. אַתְּ מָצָאת אֶת הַתֶּדֶר הַנָּכוֹן שֶׁל שְׂפַת הַבְּרִיאָה.אֶת קוֹד הַיְּקוּם. כְּמוֹ סאפפו וְיוֹתֵר מִמֶּנָּה, הֵסַרְתְּ אֶת הַהִינוּמָה מֵעַל פְּנֵי הַכַּלָּה הָאֲמִתִּית. אִם יֵשׁ מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ, צָרִיךְ לִסְגֹּר אֶת כָּל הַבַּסְטוֹת, וְלִבְרֹא יֵשׁ סְצֵנָה בַּסֶּרֶט, "הַחִפּוּשׂ אַחַר המופלא", שֶׁנַּעֲשָׂה לְפִי סִפְרוֹ שֶׁל אוספנסקי, עַל תַּחֲרוּת אֳמָנִים בְּשׁוּק בְּהָרֵי קַוְקָז, בּה הַמּוּזִיקַאי הַמְּנַצֵּחַ הוּא זֶה שֶׁהַתֶּדֶר שֶׁלּוֹ מַשְׁפִּיעַ עַל הַמְּצִיאוּת הַפִיזִית סְבִיבוֹ. הַתֶּדֶר שֶׁלָּךְ הוּא תֶּדֶר בַּעַל אֵפֵקְט נִפְלָא. אַתְּ כּוֹפָה עָלַי לְהַעֲבִיר אֶת שְׂפַת הַמּוּזִיקָה שׁלך לַשָּׂפָה הַמֻּשָּׂגִית, וּבַדֶּרֶךְ לְאַבֵּד כָּל כָּךְ הַרְבֵּה צְלִילִים עִלִּיִּים מִשִּׁירָתֵךְ הַנִּפְלָאָה. אָז אֹמַר שֶׁזֶּה שִׁיר מטאפואטי הַהוֹפֵךְ אֶת שִׁירַת-הָאַהֲבָה וְאַהֲבַת הַשִּׁירָה לְדָבָר אֶחָד. הַמַּגְשִׁים אֶת מָה שֶׁהַדָּת נִסְּתָה לְהַגְשִׁים לַשָּׁוְא בְּאַקְט הַתְּקִיעָה בַּשּׁוֹפָר. כִּי שׁוֹפָרֵךְ הוּא שׁוֹפַר-הַדְּמָמָה. עָשִׂית מוּזִיקָה. וּמִי שֶׁעוֹשֶׂה מוּזִיקָה, יוֹדֵעַ אֶת דִּיּוּק הַהִלּוּכִים שֶׁהַמְּצִיאוּת עַצְמָהּ מְפִיקָה, אֶת הַצְּלִילִים הַנְּכוֹנִים בְּמַהֲלַךְ בּוֹ הַמִּלָּה, הַמַּחֲשָׁבָה, הַמֻּשָּׂג - הוֹפְכִים לְכֵלִים לֹא יְעִילִים, וּלְפֶתַע מוֹפִיעָה הַמּוּזָה הָאַל-קוֹלִית הַשּׁוֹבֶרֶת אֶת כָּל הַכֵּלִים כהולוגרמת- צְעָקָה אִלֶּמֶת אֱלֹהִית, הַמּוֹחֶקֶת אֶת הַצְּעָקָה שֶׁל אֵדוּאַרְד מונק, הַהוֹפֶכֶת אֶת הַבְּרִיאָה לַחֲלוּפָה הַיְּחִידָה: הֲיֵשׁ יֶשְׁנוֹ וְהָאַיִן אֵינֶנּוּ. אַתְּ הוֹפֶכֶת אֶת הַיֵּשׁ לָאַלְטֶרְנָטִיבָה הַיְּחִידָה. וְזֶה הַמֶּסֶר הָאַנְטִיתֵטִי הֶעָצוּם בְּיוֹתֵר לְתַהֲלִיכֵי קֵץ הָעוֹלָם הַנּוֹכְחִיִּים.

מהמם

ספר חובה לכל מי שרוצה ללמוד על התקופה; מרתק, כתוב בצורה קולחת ובהירה. מנפץ נרטיבים שקריים ועושה צדק היסטורי עם ראש הממשלה גולדה מאיר

ספר מקסים זה מעוטר גם בציורי ציפורים מעניינים ומצחיקים שרשמה המשוררת, אך עיקרו כמובן במישור המילולי. בוודאי כותרת הספר מבקשת מן הקורא להיזכר ב'הגדת ראשי הציפורים', אך בשינוי משמעות: המלה 'הגדה' כבר איננה הגדה של פסח, אלא שבה למובנה הראשוני: אמירה וביטוי, ודווקא ממקור הציפור, כי ציפורים, במעופן מעל פני הדברים, מצייצות ומגידות דבר על בוריו.

מעניין!