קרבה מתוך בחירה

פרק ראשון

אדוארד — כך נכנה ברון עשיר במיטב שנותיו — אדוארד בילה את היפה בשעות אחר הצהריים של אחד מימי חודש אפריל במשתלה שלו, כשהוא שותל רוכבים שקיבל לא מכבר על גבי כנות צעירות. זה עתה השלים את עיסוקו; הוא אסף את כליו אל התיבה וסקר את עבודתו מתוך סיפוק כאשר הצטרף הגנן, נהנה מן העניין והחריצות שגילה אדונו.

"לא ראית את אשתי?" שאל אדוארד כשהוא מתכונן ללכת.

"שם, בחלקה החדשה", השיב הגנן. "היום משלימים את הסוכה שהקימה על הצוק שמול בית האחוזה. הכול עלה יפה, ומן הסתם ימצא חן בעיני כבודו. הנוף שם מרהיב: למטה הכפר, מעט מימין הכנסייה, שהמבט חולף כמעט מעל לראש המגדל שלה; וממול הבית והגנים".

"ממש כך", אמר אדוארד; "ממרחק של כמה צעדים מכאן יכולתי לראות את האנשים בעבודתם".

"ואחרי זה", המשיך הגנן, "נפתח מצד ימין העמק, ומעל לעצים עבותים ומדשאות ניתן לצפות אל מרחבים מרניני לב. השביל שנכבש במעלה הצוק נאה מאוד. הגברת מתמצאת בדברים כאלה; תענוג לעבוד איתה".

"לך אליה", אמר אדוארד, "ובקש ממנה לחכות לי. אמור לה שאני מבקש לראות את היצירה החדשה ולהתענג עליה".

הגנן מיהר לדרכו, ואדוארד הלך בעקבותיו.

הוא ירד במורד הטרסות, סקר אגב אורחא את החממות והערוגות עד שהגיע אל המים, ואז עבר על גבי גשרון אל המקום שבו התפצל השביל המוביל אל החלקות החדשות לשני ראשים. האחד עבר בקו ישר למדי על פני חצר הכנסייה אל הצוק; הוא הניח לו ובחר בשני, שהתפתל משמאלו, מעט רחוק יותר, ועלה בנחת מבעד לצמחייה נחמדה למראה; שם, במקום ההתפצלות, התיישב לרגע על ספסל שהוצב שם בתבונה, ואחר כך החל להעפיל במשעול שהוביל מעל גבי מדרגות ומדפי סלע למיניהם, במסלול צר, עתים תלול יותר ועתים פחות, עד שהגיע לבסוף אל הסוכה.

ליד הפתח קידמה שרלוטה את פני בעלה והושיבה אותו באופן כזה שהמראות השונים יתגלו לעיניו במבט אחד מבעד לדלת ולחלונות כתמונות הנתוּנות במסגרת. הוא הביע את קורת רוחו ואת התקווה שהאביב הקרב ובא עוד יוסיף חיות למראות. "רק דבר אחד יש לי להעיר", הוסיף: "הביתן נראה לי קצת יותר מדי צר".

"אבל לשנינו הוא מרווח די והותר", השיבה שרלוטה.

"טוב, כמובן", אמר אדוארד, "ונראה שיש מקום גם לאדם שלישי".

"למה לא?" השיבה שרלוטה, "וגם לרביעי. לחבורה גדולה כבר נארגן מקום אחר".

"מכיוון שאנחנו מצויים פה לבד וללא הפרעה", אמר אדוארד, "ומצב רוחנו עליז ונינוח, אני מוכרח להודות בפנייך, שכבר מזה זמן מה רובץ על לבי דבר שאני רוצה וחייב לשתף איתך, ופשוט לא מצליח".

"כבר הבחנתי אצלך בדבר כזה", השיבה שרלוטה.

"ואני רוצה רק להודות", המשיך אדוארד, "שאם לא היה שליח הדואר של מחר בבוקר דוחק בי, אם לא היינו חייבים להגיע להכרעה כבר היום, אולי הייתי שותק זמן רב יותר".

"אבל במה מדובר?" שאלה שרלוטה בנועם.

"זה נוגע בידידנו, הסרן", ענה אדוארד. "את יודעת על המצב הקשה שנקלע אליו שלא באשמתו, כפי שקורה לפעמים לאנשים. כמה זה מכאיב לאדם בעל ידע כזה, כישורים כאלה ואיכות כזאת, למצוא את עצמו מושבת מפעילות — ואני לא רוצה להעלים לאורך זמן מה היא משאלתי לגביו: הייתי רוצה שנקבל אותו אצלנו לזמן מה".

"על כך צריך לחשוב ברצינות; ולא די לבחון את זה מצד אחד בלבד", השיבה שרלוטה.

"את עמדתי שלי אני מוכן לחלוק איתך", ענה לה אדוארד. "במכתב האחרון שלו שולטת נימה חרישית של מצוקה; לא שחסר לו משהו למחייתו: הוא יודע בהחלט להצטמצם, ולמה שהכרחי כבר דאגתי בעצמי; גם לא מעיק עליו לקבל ממני משהו, כי במרוצת השנים צברנו כל כך הרבה חובות הדדיים, שאיננו יכולים עוד לחשב באיזה יחס עומדים צד הזכות וצד החובה; מקור המצוקה האמיתי שלו הוא בכך שאין לו תעסוקה. להעמיד את הכישורים הרבים שאותם פיתח יום יום ושעה שעה לתועלתם של האחרים, זהו העונג — ואפילו התשוקה האחת והיחידה שלו. ואילו עכשיו — לטמון את ידו בצלחת, או להמשיך ללמוד כדי לרכוש לעצמו התמחות נוספת, רק מפני שאינו יכול להשתמש במה שכבר יש בידיו במידה גדושה — בקיצור, יקרה שלי, זה מכאיב, ואת המצוקה הזאת הוא חש כפל כפליים בהיותו בודד".

"ואני חשבתי", אמרה שרלוטה, "שהוא קיבל הצעות ממקומות שונים. אני עצמי כתבתי בעניינו לכמה וכמה ידידים וידידות בעלי השפעה, וככל שאני יודעת, הדבר לא היה נטול תוצאות".

"נכון מאוד", השיב אדוארד, "אבל ההזדמנויות האלו, ההצעות האלו עצמן מסבות לו עינוי חדש, אי–שקט חדש. אף אחת מן המשרות הללו אינה מתאימה לו. לא די לו להיות יעיל; הוא צריך להתמסר כל כולו, להקריב את זמנו, את מחשבותיו, את דרך חייו, וזה לא ניתן לו. ככל שאני מתבוננן בכל זה, ככל שאני חש את מצבו, כן גוברת המשאלה שלי לראותו אצלנו".

"מאוד יפה ונדיב מצידך", השיבה שרלוטה, "שאתה חושב על מצבו של ידידך במידה רבה כל כך של הזדהות; הרשה לי רק להזמין אותך לחשוב גם על זה שלך ועל זה שלנו".

"כך גם עשיתי", אמר כנגדה אדוארד, "קרבתו לא תבטיח לנו אלא יתרונות ונועם. על הוצאות השהות שלו אני לא רוצה בכלל לדבר, הן תהיינה בכל מקרה קטנות מאוד בשבילי; וזאת במיוחד כשאני חושב בתוך כך, שנוכחותו לא תסב לנו את האי נוחות הקטנה ביותר. הוא יוכל להתגורר באגף הימני של בית האחוזה, וכל השאר יסתדר. איזה דבר חשוב זה יהיה בשבילו, וכמה נועם תעניק לנו נוכחותו, ואפילו — כמה יתרונות! כבר מזמן אני משתוקק למדידה של האחוזה והסביבה; הוא יוכל לדאוג לה ולרכז אותה. הרי יש בכוונתך לנהל בעתיד את הנכסים בכוחות עצמך, ברגע שיפוג תוקף החוזה של החוכר העכשווי. כמה סיכונים יש ביוזמה כזאת! וכמה יוכל לסייע לנו ניסיונו הרב! יותר מדי אני חש בחסרונו של איש כמוהו. לאנשי הכפר יש ניסיון מתאים, אבל העצות שהם נותנים מבולבלות וחסרות יושר. המלומדים מן העיר ומן האקדמיה הם אמנם ברורים ומסודרים, אבל הם חסרים את התובנה הבלתי אמצעית בעניין. הידיד יוכל להבטיח לי את שני הדברים כאחד; ומזה נובעים אחר כך עוד מאות דברים אחרים, שאת כולם אני יכול לדמות לעצמי ברצון, ושקשורים גם אלייך, ואני צופה מהם הרבה טוב. ובכן אני מודה לך על שהקשבת לי באהדה כזאת; ועכשיו — דברי גם את בחופשיות ובהרחבה, ואמרי לי את כל מה שיש לך לומר; לא אקטע אותך".

"טוב מאוד", השיבה שרלוטה, "אם כך אתחיל מייד בהערה כללית. הגברים חושבים יותר על העניין הפרטי, על ההווה, והדבר טוב בעיניי, כי הם נועדו לפעול, להשפיע; הנשים, לעומת זאת, חושבות יותר על ההקשרים שבחיים, והן זכאיות לכך לא פחות, כי גורלן, גורל משפחתן, כרוך באותם הקשרים, ודווקא ההקשרים האלה הם מה שנתבע מהן. ולפיכך, בוא נעיף מבט אל חיינו העכשוויים ואלה שבעבר, ותסכים איתי שהזמנת הסרן אינה עולה בקנה אחד עם המגמות, התוכניות ונוהלי הבית שלנו.

"כמה נעים להיזכר בראשית יחסינו! כאנשים צעירים אהבנו זה את זו מקרב לב; הפרידו בינינו: אותך ממני מפני שאביך, מתוך תאוות בצע שאינה יודעת שובע, השיא אותך לאישה עשירה מבוגרת ממך למדי; ואותי ממך, כי בלא שהיו לי סיכויים מיוחדים, נאלצתי לתת את ידי לאיש עשיר, שלא אהבתי, אבל כיבדתי. שוב השתחררנו; אתה מוקדם יותר, כאשר האימא היקירה שלך משאירה בידיך הון גדול; אני מאוחר יותר, בדיוק בזמן שבו חזרת ממסעותיך. כך חזרנו ומצאנו זה את זו. שמחנו בזיכרון, אהבנו את הזיכרון, יכולנו לחיות יחד ללא הפרעה. אתה לחצת לקשר; אני לא הסכמתי מייד: מכיוון שאנחנו פחות או יותר בני אותו גיל, ובתור אישה זקנתי אני, אבל לא אתה כגבר. לבסוף לא רציתי לסרב למה שנראה היה כי אתה חושב לאושרך היחיד. רצית להינפש לצידי מכל אי השקט שחווית בחצר, בצבא, במסעות, לחזור לעשתונותיך, ליהנות מן החיים. אבל זאת גם איתי בלבד. את בתי היחידה שלחתי לפנסיון, שם תוכל כמובן לזכות בחינוך רחב אופקים הרבה יותר ממה שיוכל להציע לה משק בית כפרי; ולא אותה בלבד, גם את אוטיליה, אחייניתי האהובה, שלחתי לשם, למרות שאולי הייתה מתאימה יותר מכול להיות לעזר בבית תחת פיקוחי. כל זה אירע בהסכמתך, אך ורק כדי שנוכל לחיות את חיינו שלנו, כדי שנוכל ליהנות בלא הפרעה מן האושר שבימים משכבר כל כך השתוקקנו אליו, וסוף סוף זכינו בו באיחור כזה. כך עברנו אל המעון הכפרי שלנו. אני נטלתי על עצמי את הטיפול בענייני הפנים ואילו אתה את הטיפול בענייני החוץ ובכל מה שנוגע לחיינו ככלל. ענייניי אורגנו כך שישביעו את רצונך בכל דבר, שאחיה אך ורק למענך; בוא ננסה לפחות לזמן מה לבחון עד כמה נוכל לספק זה את זו באותה דרך".

"הואיל וכפי שאת אומרת, ההקשר השלם הוא יסוד חייכן לאמיתו", השיב אדוארד, "אין לכאורה כל צורך לעקוב אחרי טיעוניכן פרט אחרי פרט, או להשתכנע בדרך זו בצדקתכן, וייתכן מאוד שעד ליום הזה הצדק היה באמת איתך. היסודות שהנחנו לקיומנו המשותף עד כה הם טובים; אבל האם איננו רשאים לבנות נדבך נוסף מעליהם? האם אסור שיתפתח מהם דבר נוסף? האם כל מה שהצלחנו להקים, אני בגן ואת בפארק, נועד רק לנזירים מתבודדים?"

"יפה מאוד!" השיבה שרלוטה, "יפה וטוב! רק שלא נכניס לשם שום גורם זר, מעכב. זכור שהתוכניות שלנו, גם באשר לבילויים, תלויות במידה מסוימת בקיומנו ההדדי והמשותף. תחילה היה בדעתך להציג בפניי בצורה מסודרת את יומני המסע שלך, ובהזדמנות זו גם להסתייע בי בהכנסת סדר בכמה ניירות הקשורים לכך, ומן המחברות והדפים יקרי הערך, אך המפוזרים האלה, להרכיב בעזרתי דבר שלם, שיסב שמחה לנו ולאחרים. הבטחתי לעזור לך בהעתקה, וחשבנו שנוכל כך, בנוחות, ביעילות, בנועם ובחשאי, לתור בזיכרוננו את העולם, שנמנע מאיתנו לראותו ביחד. ההתחלה באמת כבר מוכנה. ומלבד זאת תכננת לחזור בערבים אל הנגינה בחליל וללוות אותי בפסנתר; ולא חסרים לנו ביקורים של שכנים וביקורים שלנו אצלם. אני לפחות בניתי על כל זה לקראת ימי הקיץ, וחשבתי שזו תהיה הפעם הראשונה בחיי שאוכל ליהנות מקיץ נעים באמת".

"לו רק בכל מה שאת חוזרת ואומרת לי באהבה ובהבנה כזאת", השיב אדוארד כשהוא מחליק ביד על מצחו, "לא הייתה מלווה אותי המחשבה שנוכחותו של הסרן לא תשבש דבר מכל זה, אלא רק תזרז אותו ותמלא אותו בחיות. גם הוא היה שותף לחלק ממסעותיי; גם הוא הבחין, על פי דרכו שלו, בלא מעט דברים: נוכל לעשות בכך שימוש משותף, ואז יהיה בידינו שלם נאה שבעתיים".

"הרשה לי אם כן לומר לך בכנות", השיבה שרלוטה בקוצר רוח כלשהו, "שהתוכנית הזו עומדת בסתירה להרגשתי; שיש בי תחושה כי אין היא מבשרת טוב".

"באופן כזה אין כל דרך להכריע אתכן, הנשים", אמר אדוארד, "תחילה מלאות הבנה, עד שאי אפשר להתווכח איתכן, אחר כך מלאות אהבה, שמבקשים רק להתמסר לכן, מלאות רגש, שלא מעזים לפגוע בכן, ולבסוף — מלאות רוח נבואה שממש נבעתים".

"אין בי אמונות טפלות", השיבה שרלוטה, "ולא הייתי מייחסת משקל לתחושות אפלות כאלו אילו רק בהן היה מדובר; אבל במרבית המקרים מדובר בזיכרונות לא מודעים של תוצאות מאושרות או אומללות שחווינו ממעשינו שלנו או של אחרים. בכל מצב שהוא אין דבר שמשאיר חותם עז יותר מהתערבותו של צד שלישי. ראיתי ידידים, אחים, אוהבים, בעלים, שמצבם השתנה לחלוטין בעקבות הצטרפות מקרית או מכוונת של אדם חדש, ותנאי חייהם התהפכו מקצה לקצה".

"זה יכול לקרות", השיב אדוארד, "אצל אנשים שחיים את חייהם אך ורק בחושך; לא אצל כאלה שהניסיון כבר האיר את רוחם, ושמודעים לעצמם יותר".

"המודעות, יקירי", ענתה שרלוטה, "איננה נשק מספיק, לעתים היא אפילו מסכנת את מי שמשתמש בה; ומכל מה שאנו מדברים עליו, משתמע לפחות זה שאל לנו לנהוג בחיפזון. הנח לי עוד כמה ימים; אל תחליט עכשיו!"

"כפי שהדברים עומדים", השיב אדוארד, "יהיה בכך חיפזון גם אם נשתהה לכמה ימים. את הטעמים בעד ונגד הצגנו זה לזו על פי הסדר. שעת ההכרעה הגיעה, וטוב ביותר יהיה אם נשאיר אותה ביד הגורל".

"אני יודעת", השיבה שרלוטה, "שבמקרים השנויים במחלוקת אתה אוהב להמר או להטיל קובייה; אבל בעניין רציני כל כך הייתי אומרת שזוהי שטות".

"אבל מה עליי לכתוב לסרן", קרא אדוארד, "כי עליי להתיישב מייד".

"כתוב לו מכתב רגוע, מהוגן, מנחם", אמרה שרלוטה.

"כלומר לא לכתוב בכלל", אמר אדוארד.

"ואף–על–פי כן", אמרה שרלוטה, "יש מקרים שבהם הכרחי וגם ידידותי יותר לכתוב לא כלום, מאשר לא לכתוב".