לילות טינו מבגדד | הנסיך מתבאי

אַפּוֹלידֶס וטינוֹ מהססים וחולמים תחת פלח הירחאורות שקטים מאירים מבעד לקירות הזכוכית של האולמות, ואנחנו לגמרי לבד בארמון הזכוכית, וגופותינו הדקים שקופים הם, עדינים ומזמרים. אבל ברקותינו מבצבצת טיפת דם קטנה, אדומה, עולה ויורדת ומתפשטת כמו נזר קולח סביב מצחנו. דברינו מצטלצלים, אבל שפתותינו בקושי נעות, צבען עשוי סוֹד ועינינו עשויות ממתיקותם של לילות קיץ מעַקצצים. איננו יודעים באיזו ארץ אנחנו נמצאים, חם לנו ומרחוק עולה אש שחורה המלהטת גבוה, עמוק, בתוך ורדים מתנוצצים. ידינו כמעט אינן נוגעות, אך כאשר טיפת הדם מתרוממת מעלה ברקותינו, אזי שפתותינו נדחקות זו אל זו אך הן אינן מתנשקות, הן מאיימות להישבר בִּשקיקה. בלילה אנחנו שוכבים על שטיחים לבנים וחולמים על צבעים אכזריים – או שדמויות־חֵשֶׁק באות ומשחקות בגופינו העדינים, הקרירים, כמו עם ילדים מתים. אבל תלתלינו שרופים מלהט טיפת הדם הקטנה ושפתותינו נותרות פתוחות וכואבות. בגנים רוחשת העלווה ועל גדות האגמים יושבים בעלי חיים מוזרים, איברים פנימיים, מעיים כחלחלים, אפרוריים־חיווריינים, ותמיד מנענעים בלשונם; אנחנו ניצבים על מגדל הזכוכית של הארמון וממתינים לרוחות הבוקר ורק מתנודדים עוד, משי מלבושינו רוטט – אנחנו רוצים לגעת בידינו, לנשק את שפתותינו, ועינינו מתוחות כמו בטרם סערה. קירות הזכוכית של האולמות מתכווצים – אנחנו מחפשים דבר מה – שני מבטים קרירים חודרים חדים אל לבותינו – פגיונות זכוכית הם, שוב ושוב אנו רואים אותם תמיד דרך מראות מתנוצצות – יש להם ידיות זהב חיוורות, ידיים עדינות – הן נעות להן, מנופפות לנו – אנחנו רוצים להתנשק... להתנשק! הן מנופפות – טיפת הדם מצותתת ברקותינו, מושיטה את גביעה אל האינסוף...