סולון בלידיה

סולון היה במיטב שנותיו ובשיא עשייתו כאשר החליט לעזוב את אתונה. חוקיו היו חרוטים על גבי לוחות עץ מסתובבים שהוצבו בחוצות העיר, אך אזרחי העיר נרתעו מן החידוש שבהם. מדי יום ביומו הגיעו אנשים בני כל המעמדות והתבוננו בפליאה או בהסתייגות בחוקיו של סולון. חברו היפּוֹניקוֹס הסב את תשומת לבו לדבר:

"כמו שאתה רואה, החוקים שלך מסבים מורת רוח לכל משלמי המסים".

"כי הם חדשים, היפּוֹניקוֹס. החוקים שלי עדיין אינם טובים, אבל הם גם לא רעים. חוקים חדשים הם כמו יין. אחרי שנוצרו עליהם להתיישן".

"סולון יקירי, אתה לא ניסית לשאת חן בעיני אף אחד. אינני מתפלא שבעלי הרכוש, הפֶּנטָקוֹסְיוֹמֶדִימְנִיי, הפרשים, הם ההיפֶּאיס, ואפילו האיכרים האמידים, הזֶאוגִיטָאי, יצאו נגדך, שכן אתה הוא ידידו של המעמד הרביעי, שאליו אינך משתייך. אך גם התֵטֶס רוטנים בלבם, ואלמלא היו מעריצים אותך בעיניים עצומות בגלל שמיטת החובות וההקלות במס, היו גם הם קמים עליך".

"חוקים, ידידי היפּוֹניקוֹס, אינם יכולים לשאת חן בעיני כולם. האיש המבקש לרַצות מישהו באמצעות החוק אינו אלא אוויל או חולם בהקיץ, אם לא נבל. החוק יכול להתבסס רק על אי שביעות־רצונם של כלל האנשים".

"טירן לא היה חושב אחרת".

"אבל הוא לא היה אומר זאת, היפּוֹניקוֹס ידידי. כוונתם הנסתרת של החוקים שחוקקתי הייתה לייצר אי־שביעות־רצון נסבלת, והיא התממשה. עכשיו לא נותר לי אלא לדאוג לשימורה, שכן רק אני יכול לעשות זאת".

"אתה רוצה להיות למלך, סולון?"

"לא ולא! אם אתה אומר זאת, משמע שאינך מיטיב להכירני. ובכל זאת אתה ידידי! אמנם למען אטיקה הייתי מסוגל להקריב קורבן זה, ולעלות באקרופוליס על כיסאו של אבי זקני קוֹדרוֹס. היש מישהו מבין היוּפָּטְרִידִים שהיה מתנגד לכך? אך לשם מה עלי לחזור על ההרפתקה של קִילוֹן? ברגע שהייתי הופך ל'קילון', הסדרים שהנהגתי היו נראים כאילו הגיתי אותם רק לטובתי האישית. הדמגוגים היו מנצלים את אי־שביעות הרצון, שהיא האוצר הנסתר של חוקַי. כבר עתה כוחי מפחיד אותי, שכן הוא מסַכֵּן את החוק שחקקתי. מדי יום ביומו באים אלי אנשים מאזורי החוף, או מן ההרים, ושואלים אותי אולי אפשר לרופף מעט את הצווים שציוויתי, או להקל את העול. אני הנני האָרכוֹן הראשון, הכול־יכול, הרשאי לעשות ככל העולה על רוחי. אך האם בדומה לפֶּנֶלוֹפֵּה עלי לפרום מדי לילה את מה שארגתי במשך היום? ויש אחרים, בעיקר מקרב בעלי המלאכה הזעירים, המבקשים לדעת את המניעים להחלטותַי. הניסיון להסביר לכל אחד ואחד את טובת המדינה היה מתגלה כברכה לבטלה, ואף עלול היה להזיק. בחוקים שחוקקתי יש קשיים ומכשולים, ולעתים אני מצר על האנשים שאני חייב להכאיב להם. נוח היה לי להתפטר ממשרת הארכון, אבל בכל עת צרה או מצוקה היו מבקשים ממני לשוב, כי אני האיש היחיד באטיקה שבו הם נותנים אמון. ואז היה מגיע היום שבו – מתוך רחמים או כדי לשמר את אהדת העם – הייתי מנקב את הלוחות שלי. אני אדם ככל האדם, היפּוֹניקוֹס, ואינני מתעלם מחולשותיי".