הנזיר השחור – וסיפורים אחרים

אָנדרֵיי ואסילייץ' קוֹברין, מגיסטר, עיַף ועצביו התערערו. הוא לא קיבל טיפול רפואי, אך פעם שוחח כבדרך אגב, על בקבוק יין, עם מיודעו הרופא, והלה יעץ לו לבלות את האביב והקיץ הקרובים בכפר. בדיוק באותה עת הגיע מכתב ארוך מטָניָה פֶּסוֹצקָיָה, שביקשה ממנו לבוא להתארח בבּוֹריסוֹבקָה. או-אז החליט שבאמת ראוי שייסע להתאוורר.
תחילה – זה היה באפריל – נסע לכור מחצבתו, לקוֹברינקָה מכורתו, וחי כאן, מסוגר, שלושה שבועות; אחר כך, כשמצב הדרכים השתפר, יצא בעגלה רתומה לסוסים אל בית האפוטרופוס שלו ומחנכו לשעבר, פֶּסוֹצקי, שנודע ברחבי רוסיה במומחיותו בטיפוח גנים. מקוֹברינקָה לבּוֹריסוֹבקָה, כפר מגוריהם של הפֶּסוֹצקים, היה מהלך של לא יותר משבעים ורסטאות,[1] והנסיעה בדרך העפר האביבית הרכה, בכרכרת קפיצים המחליקה על פניה מתונות, הסבה לו הנאה של ממש.

ביתו של פסוצקי היה ענקי, מעוטר בעמודים ובאֲרָיות שהטיח התקלף מהם, ושרת עטוי פְראק ניצב לפתחו. הפַּארק העתיק, קודר וחמור סבר, שניטע לפי דוגמת הגן האנגלי, נפרש כמעט על פני וֶרסטָה שלמה מהבית עד הנהר, ונסתיים שם בגדת חומר תלולה שצמחו עליה אורנים ששורשיהם החשופים הזכירו כפות חיה שעירות; למטה נצצו המים בברק לא-ידידותי, בּיצָניוֹת הסתחררו והשמיעו ציוצים מלאי תלונה, ותמיד שרר כאן הלך רוח כזה, שחשת שלא נותר לך אלא להתיישב ולכתוב בַּלָדָה. לעומת זאת, בקרבת הבית עצמו, בחצר ובגן הפרי, שיחד עם מטעי העצים הצעירים השתרע על כשלושים דֶסיאָטינוֹת,[2] שררו עליצות ושמחת חיים אפילו במזג אוויר רע. ורדים, שושנים צחורים וקַמֶליות כה פלאיות, צבעונים שכאלה, בשלל צבעים, החל מלבן בוהק וכלה בשחור כזפת, ובכלל, עושר כה שופע של צבעים כבגניו של פֶּסוֹצקי, לא הזדמן לקוֹברין לראות בשום מקום אחר. האביב היה רק בראשיתו, ומלוא הדָרן של הערוגות עוד היה חבוי בתוך החממות, אך אפילו אותו שפע שֶׁלִּבלב לאורך השדרות והיה פזור אי-פה אי-שם על הערוגות, די היה בו כדי שהמטייל בגן יחוש כמי שנקלע לממלכה של גוונים ענוגים, בייחוד השכם בבוקר, כשעל כל עלה נצצו רסיסי טל.
הצמחייה שגדשה את חלקו של הגן שהיה מוקדש לנוי, שפסוצקי עצמו כינה אותה בבוז "זוטות," כישפה את קוברין אי-אז בשנות ילדותו והילכה עליו קסם כשל ארץ אגדות. אֵילו פלאים גחמניים היו כאן, אילו פסגות של כיעור מעודן והתעמרות בטבע! ניצבו כאן טורים של עצי פרי סדורים כחיילים, עץ אגס שצורתו כשל צפצפה פּירָמידָלית, אלונים ותִרזות דמויות כדור, מטרייה מעץ תפוח, קשתות, אותיות מסולסלות, נברשות מפוארות ואפילו המספר 1862 עשוי משזיפים – מחווה לשנה שבה החל פסוצקי לעסוק בגננות. נקרו כאן גם עצים צעירים, נאים ותמירים, שגזעיהם ישרים ומוצקים כגזעי דקלים, ורק אם התבוננת היטב יכולת לזהות בעצים הרכים הללו ענבי שועל או דמדמניות. אך הדבר שהוסיף לעליצותו של הגן יותר מכל היתר, ושיווה לו מראה חי ותוסס, היה התכונה המתמדת שבו. משעות הבוקר המוקדמות ועד הערב רחשו כנמלים סביב העצים והשיחים, בשדרות ועל הערוגות, אנשים המצוידים במריצות, אתי חפירה ומזלפים..."