וילט

Villette - Charlotte Brontë

שרלוט ברונטה

שפת מקור: אנגלית

תרגום : סיגל אדלר

עמודים: 494

תאריך יציאה לאור: 2011

דאנאקוד: 24950018

ספר שני ב-80% הנחה

מחיר קטלוגי:

129.00

₪

מחיר באתר:

₪129.00

גב הספר

בודדה על סיפון האונייה, בלי מכר וידיד ובלי איש מבני משפחתה, מפליגה לוסי סְנוֹ מאנגליה אל וילֶט שבבלגיה כדי לשמש שם מורה בפנימייה לבנות. במקום עבודתה החדש עליה להתמודד עם תלמידותיה הפורקות עול ועם המנהלת החשדנית, וגם עם מערכת הרגשות המורכבים שמעורר בה תחילה הרופא האנגלי של ביתֿ הספר – ואחרֿ כך המורה לספרות מהיר-החימה, פול עמנואל.

וילט, הרומן האחרון שכתבה שרלוט ברונטה, הוא האוטוביוגרפי שבכל ספריה. הוא מבוסס על האכזבות בחיי הרגש שבהן התנסתה היא עצמה כאשר למדה ולימדה נערות לפרנסתה בבריסל. היצירה מעלה בעוצמה ובדרך נוגעת ללב את קשיי הבדידות ואת ייסורי האהבה שאינה נענית, ומסופרת מפי גיבורה הנחושה בדעתה לשמר את עצמאותה ואת נכסי הרוח שלה חרף סביבתה העוינת.

שרלוט ברונטה (1816-1855) היא הידועה שבבני ברונטה, שהתברכו בדמיון עשיר ובכשרון כתיבה פורה. היא התייתמה מאמהּ בהיותה בת חמש; דודתה, שהתגוררה בביתם, השגיחה מאז עליה ועל ארבע אחיותיה (ביניהן אמילי ואַן, שאף הן כתבו רומנים בהתבגרן) ועל אחיה. האחיות והאח התחנכו חינוך נוקשה ומחמיר בידי אביהם הכומר. כדי להתגבר על האווירה הקודרת ששררה בבית ועל בדידותן, ארבע האחיות הרבו לקרוא, השתעשעו בחיבור עלילות דמיוניות וכתבו שירים. שרלוט בת השמונה, ושלוש אחיותיה הצעירות ממנה, למדו תחילה בפנימייה המנוהלת כמוסד צדקה בחסות הכנסייה; את הסבל שידעה שם הנציחה בספרה ג'יין אייר. מאוחר יותר למדה שרלוט בביתֿ הספר הפרטי של מרת ווּלֶר, שאליו שבה לאחר כמה שנים כדי ללמד בו. אחרֿ כך היתה אומנת במשפחה אמידה, ובהיותה בת עשרים ושש נסעה עם אמילי אחותה להשלים את השכלתה במוסד חינוכי פרטי בבריסל, שבו אף שימשה מורה לאנגלית. בבריסל כתבה כמה רומנים, ביניהם את וילט. כאשר התפרסם הרומן התגברה שרלוט על התנגדות אביה ונישאה לעוזרו הצעיר, אך לאחר שנה חלתה ונפטרה.

הציור שעל העטיפה: קַספַּר דויד פרידריך, "אישה בחלון", 1822© bpk / Nationalgalerie, Staatliche Museen zu Berlin, photo: Jörg P. Andersעיצוב העטיפה: יעל בר-דיין

מתוך הספר

בְּרֶטוֹן

הסנדקית שלי גרה בבית יפה בעיר ברטון הנקייה והעתיקה. משפחת בעלה גרה שם מדורי דורות ובניה אפילו נשאו את שם מקום הולדתם – בני ברטון מברטון – אם בשל צירוף מקרים ואם משום שאחד מאבות המשפחה הקדמונים היה אדם רם מעלה די הצורך להוריש את שמו לאזור מגוריו, זאת איני יודעת.

בילדותי ביקרתי בברטון בערך פעמיים בשנה, ואהבה גדולה אהבתי את הביקורים האלה. בייחוד מצאו חן בעיני הבית ושוכניו. החדרים הגדולים והשלווים, סידור הרהיטים היפה, החלונות הרחבים והנקיים, המרפסת בחוץ המשקיפה על הרחוב העתיק והמהודר, שכמו שררה בו תמיד אווירת יום ראשון ויום חג – כה שליו היה והמדרכה בו כה נקייה – כל אלה מצאו חן בעיני מאוד.

ילד אחד בבית שדייריו כולם בוגרים, בדרך-כלל מכרכרים סביבו, ואכן זכיתי לתשומת-לב רבה, גם אם מאופקת, מגברת ברטון, שהתאלמנה מבעלה הרופא כשעוד היתה צעירה ויפה, בטרם הכרתי אותה, ונשארה עם בן אחד.

היא לא היתה צעירה, למיטב זיכרוני, אבל עדיין יפה, גבוהה, חטובה, ואף שהיתה כהה ביחס לנשים אנגליות, בכל-זאת ניכרו תמיד צחוּת בריאה בפניה השחומות, וחיוניוּת בזוג עיניה השחורות, היפות ומלאות השמחה. אנשים הביעו צער על שלא הורישה את גווניה לבנה. עיניו היו כחולות – אם כי, כבר בילדותו, היו נוקבות מאוד – ואת צבע שערו הארוך העזו חבריו להגדיר רק כשנפל עליו אור השמש, ואז כינו אותו זהוֹב. עם זאת ירש מאמו את תווי הפנים וגם את שיניה הטובות, את קומתה (או את ההבטחה לקומתה, שכן עדיין לא היה בוגר), ויותר מכול, את בריאותה המושלמת ואת האופי שאיכותו וייחודיותו לא יסולאו בפז.

בסתיו של אותה שנה שהיתי בברטון. הסנדקית שלי עצמה באה לקחת אותי מקרובי המשפחה שביתם היה מקום מגורי הקבוע באותה עת. אני חושבת שהיא ראתה אז בבירור את העתיד לבוא, את מה שלא יכולתי לנחש אפילו ברמז. ועם זאת החשד הקל שבקלים די היה בו להשרות עלי עצבות חסרת מנוח, ושינוי באווירה ובחברה שימח אותי.

הזמן חלף תמיד בנעימים בחברת הסנדקית שלי, לא בסערה, אלא בנועם, כמו נהר מלא עד גדותיו הזורם בעמק. ביקורי אצלה דמו לשהייתם של נוצרי ושאפתןי[1] ליד נחל מקסים ש'משתי גדותיו התנשאו עצים ירוקים ונפרשו אפרים שעוטרו כל השנה בפרחי שושן.'י[2] לא היה בהם לא קסמו של גיוון, ולא הריגוש שבהתרחשות, אבל שלווה היתה חביבה עלי כל-כך וביקשתי לי גירויים מעטים כל-כך, עד שכאשר הופיע אחד שכזה הוא היה בעיני כמעט מטרד, והייתי מעדיפה שבכל-זאת ישמור מרחק.

יום אחד התקבל מכתב שתוכנו הפתיע בלי ספק את גברת ברטון וקצת הדאיג אותה. תחילה חשבתי שזה מכתב מהבית, והצטמררתי מהציפייה למי-יודע איזו בשורה רעה, אבל דבר לא נאמר לי ונדמה שהעננה חלפה.

למחרת, כשחזרתי מטיול ארוך, גיליתי, כשנכנסתי לחדר השינה שלי, שחל בו שינוי לא צפוי. נוסף על המיטה הצרפתית שליי[3] בכוך האפלולי שלה, הופיעה בפינה עריסה קטנה מקושטת באריג לבן, ונוסף על שידת המהגוני שלי ראיתי שידה קטנטנה מעץ סיסם שחור. עמדתי על מקומי, בהיתי והרהרתי.

'מה מרמזים הסימנים והאותות האלה?' שאלתי. התשובה היתה ברורה. 'עוד אורח מגיע: גברת ברטון מצפה לעוד אורחים.'

כשירדתי לארוחת הערב ניתנו ההסברים. אמרו לי שילדה קטנה – בתו של חבר וקרוב רחוק של ד'ר ברטון המנוח – תהיה בקרוב שותפתי לחדר. הילדה הקטנה הזאת, הוסיפו וסיפרו לי, איבדה לא מזמן את אמהּ, אף שבעצם, הוסיפה מיד גברת ברטון, האבדה לא היתה גדולה כמו שהיה אפשר לחשוב ברגע הראשון. גברת הוֹם (נראה שהוֹם היה השם) היתה אישה יפה מאוד, אבל קלת דעת וחסרת אחריות, שהזניחה את ילדתה ואִכזבה את בעלה והכאיבה לו. נישואיהם היו כל-כך לא מוצלחים, עד שבסופו של דבר הסתיימו בפירוד – פירוד מתוך הסכמה הדדית, ללא שום הליך משפטי. זמן קצר אחר-כך התישה את עצמה הגברת בנשף, הצטננה, קדחה, ולאחר מחלה קצרה הלכה לעולמה. את בעלה – שהיה כמובן אדם רגיש מאוד, והידיעה הפתאומית מדי הכתה אותו בהלם שאין לתארו – היה קשה, כך נראה, לשכנע בשלב זה שלא קשיחות היתר שגילה והחסך בסבלנות ובחמלה הם שתרמו להחשת קִצהּ. הוא שקע במחשבות נוגות עד שנפלה רוחו. הרופאים התעקשו שאולי נסיעה תהיה המרפא ויש לנסות זאת, ובינתיים הציעה גברת ברטון לשמור על ילדתו הקטנה. 'ואני מקווה,' הוסיפה הסנדקית שלי לסיכום, 'שהילדה לא תהיה כמו אמא שלה, הפלרטטנית הכי טיפשה וריקנית שיכול אדם נבון בחולשתו לשאת לאישה. כי,' כך אמרה, 'מר הום אכן הוא אדם נבון בדרכו שלו, גם אם לא מעשי במיוחד: המדע חביב עליו, והוא מבלה את מחצית חייו בניסויים במעבדה – משהו שאשתו הפרפרית לא יכלה להבין ולסבול, ולמען האמת,' הודתה הסנדקית שלי, 'גם בעיני זה לא היה מוצא חן.'

בתגובה לשאלתי היא סיפרה לי עוד שבעלה המנוח נהג לומר שהמקור לזיקתו של מר הום למדע הוא מלומד צרפתי שהיה דודו מצד אמו, שכן מוצאו היה, כנראה, מעורב – צרפתי וסקוטי – והיו לו קרובי משפחה שהתגוררו בצרפת, בהם היה יותר מאחד שהוסיף de לפני שמו וכינה עצמו אציל.