אות השני

הקדמת המחבר למהדורה השנייה

להפתעתו הרבה של המחבר ובמידה רבה (אם יותר לו לומר זאת, בלי להוסיף חטא על פשע) של הנאה משועשעת, הוא מוצא שהרשימה שלו על הווי הפקידים הנושאים במשרות ציבוריות בהקדמה ל'אות השני' עוררה תרעומת חסרת תקדים בקהילה הנכבדה הסובבת אותו. קרוב לוודאי שהתגובה לא הייתה חריפה יותר אילו שרף את בית המכס עד היסוד וכיבה אודים עשנים בדמה של אישיות נערצה כלשהי שכלפיה לכאורה טיפח שנאה משונה. מאחר שהביקורת הציבורית הייתה מכבידה עליו ביותר, אילו הודה שהוא ראוי לה, נוטל המחבר לעצמו רשות לומר שהוא חזר וקרא בקפידה את עמודי ההקדמה מתוך כוונה לשנות או למחוק את מה שיימצא פסול ולכפר ככל יכולתו על מעשי התועבה שהואשם בהם. אבל נראה לו שהתכונות היחידות הבולטות ברשימה הן בדיחות הדעת הכנה והתמימה והדיוק הכללי שנקט כדי להעביר את רשמיו הנאמנים מהדמויות שתוארו בה. אשר לעוינות או לרשעות מכל סוג, אם אישית ואם פוליטית, הוא מכחיש לחלוטין מניעים שכאלה. אולי היה אפשר להשמיט לחלוטין את הרשימה, בלי שתיגרם בכך אבדה לציבור או יינזק הספר. אבל מאחר שלקח על עצמו לכתוב אותה, הרי בעיניו לא יכלה להיכתב טוב יותר או ברוח אוהדת יותר וגם לא, ככל שאפשרו לו כישוריו, להביא רישום מלא חיים יותר של המציאות.

המחבר נאלץ אפוא לחזור ולהדפיס את רשימת ההקדמה ככתבה וכלשונה.

סיילם, 30 במרס, 1850

בית המכס

הקדמה ל"אות השני"

במידת־מה מופלא הוא שאף שאיני נוטה להרבות בדיבור על עצמי ועל ענייניי בשעת שיחה בחיק משפחתי ובאוזני חבריי הקרובים, פעמיים בחיי השתלט עליי דחף אוטוביוגרפי בפנייתי אל הציבור. בפעם הראשונה, לפני שלוש או ארבע שנים, זיכיתי את הקורא – בלי הצדקה ובלי שום סיבה שהקורא הסלחן או הסופר החטטן היו יכולים להעלות על דעתם – בתיאור אורח
חיי, חיים של שלווה עמוקה ב"אולד מנס".[1] וכעת – מאחר שבהזדמנות הקודמת התמזל מזלי וזכיתי, יותר משהייתי ראוי, למצוא אוזן קשובה אחת או שתיים – אני שב וכובש את תשומת לבו של הציבור בסיפור שלוש השנים שחוויתי בבית המכס. מעולם לא נכתב חיבור שהיה נאמן יותר לדוגמה המפורסמת פ.פ. כומר הקהילה.[2] עם זאת, דומה שהאמת היא שהסופר המשלח את עליו על כנפי הרוח, אינו פונה אל הרבים שישליכו הצדה את ספרו או לעולם לא ייטלו אותו לידם, אלא אל המעטים שיבינו אותו, יותר מרבים מחבריו לספסל הלימודים ומחבריו מִשָנים. לאמתו של דבר, יש סופרים שאף מרחיקים לכת ומתמסרים לחשיפה של עומקים פנימיים כאלה, שראוי לה שתופנה רק, ואך ורק אל הנשמה האחת שאוהדת אותם בלב ונפש; כאילו הספר המודפס, המופץ בדרך־כלל בעולם הרחב, יגלה לבטח את הפלח השסוע בטבעו של הסופר, וישלים את המעגל של קיומו, בכך שיביא לידי איחוד של השניים. מכל מקום, ברור שאין זה יאה לומר הכל, גם אם הדברים הנאמרים אינם אישיים. אבל – בשעה שזרם המחשבות מתאבן והלשון דבקה לחך, אלא אם כן לדובר קשר אמיתי עם קהל מאזיניו – ייסלח לנו אם נדַמה שלדברינו מקשיב חבר מיטיב ומבין, אף שאינו הקרוב ביותר; ולאחר שבזכות הידיעה המעודדת הזאת התפוגגה ההסתייגות הטבעית, אנחנו יכולים ללהג על הנסיבות הסובבות אותנו ואפילו על עצמנו, בלי להרים את המסך מעל ה'אני' שלפני ולפנים. דומני שבמידה זו, ובמסגרת גבולות אלה, הסופר יכול להיות אוטוביוגרפי, בלי להפר לא את זכויות הקורא ולא את זכויותיו שלו.

יוכח, כמו כן, שיש מקום לרשימה זו של בית המכס, שהוא מהסוג שזוכה תמיד להכרת הספרות, שכן הוא מסביר כיצד הגיעו לרשותי מרבית הדפים הבאים, ומציע הוכחות למהימנות הסיפור האצור בהם. למען האמת, זאת – הרצון להעמיד את עצמי במקום הנכון, מקום העורך, או רק מעט יותר מזה, של הסיפור הארכני ביותר מהסיפורים שבספרי[3] – זאת, ולא אחרת, היא הסיבה האמיתית ליומרתי ליצור קשר אישי עם הציבור. משהושגה המטרה העיקרית, היה נראה שמותר, בתוספת שינויים קלים, להביא תיאור מעורפל של אורח חיים שטרם תואר עד כה, לצד תיאור של כמה מהדמויות הפועלות בו, שהסופר הוא במקרה אחת מהן.

בעיר מולדתי סיילם, לפני מחצית המאה, בימיו של המלך דרבי הזקן,[4] בקצה מה שהיה אז מזח נמל שוקק חיים, אבל כעת מראהו מייגע – מחסני עץ מתפוררים וסימנים מעטים, אם יש כלל, לחיי מסחר; מלבד, אולי, סירת מפרש או ספינה דו־תורנית העוגנת באמצע הרציף העגום ופורקת מטען של עורות; או קרוב יותר, סכוּנָר מנובה סקושה הפורקת משא של עצי הסקה – כאמור בקצה הרציף המוזנח, שלעתים קרובות מוצף במי הגאות, ולאורכו ניכרים עקבות שנים משמימות רבות ברצועה צרה של עשב קמל שצמח בחזית שורת הבניינים ובעורפם; שם, מעברו השני של הנמל, ניצב לו בניין לבנים רב־מידות שמחלונותיו הקדמיים נשקף נוף שאינו מלבב ביותר. בקצה העליון ביותר של גגו, בדיוק שלוש שעות וחצי בכל בוקר, מתנוסס לו על כנפי רוח קלה או משתוחח, בהיעדר כל משב, דגל הרפובליקה; אלא ששלושה־עשר פסיו הניצבים במאונך, במקום במאוזן, מעידים שהתחנה שהוצבה כאן היא תחנה אזרחית, ולא עמדה צבאית של ממשלת הדוד סם. את חזיתו מעטר סטיו של שישה עמודי עץ התומכים במרפסת שתחתיה משתפל אל הרחוב גרם מדרגות רחב מאבני שחם. מעל דלת הכניסה התנשא דגם עצום של העיט האמריקני שכנפיו פרושות לצדדים, מגן לפני חזהו, ואם זיכרוני אינו מטעני, צרור חזיזים מאוגדים וחצים משוננים בכל אחד מטפריו. בשל חולשה הטיפוסית לאופיו של עוף קודר זה, דומה שהוא, למראה האכזריות הנגלית במקורו וניבטת מעיניו וניכרת בתנוחתו הכללית הפראית, מאיים לפגוע באנשי הקהילה התמימים; ובייחוד מזהיר את כל האזרחים הדואגים לביטחונם, שלא יפלשו לשטח שעליו הוא מסוכך בכנפיו. ולמרות חזותו המרושעת מבקשים אנשים רבים, ממש ברגע זה, לחסות בצל כנפי העיט הפדרלי; ומדמים בנפשם, אני מניח, למצוא בחיקו את כל הרכות והחמימות שמציעה כרית העשויה מוך. אבל אין בו הרבה רוך, גם במצבי הרוח הטובים ביותר שלו, ובמוקדם או במאוחר – בדרך־כלל מוקדם יותר ממאוחר – הוא עלול להשליך את גוזליו לאחר ששרט אותם בטפריו, ניקר אותם במקורו או פצע אותם באחד מחציו המשוננים.

[1]    הפעם הראשונה שהותורן כתב על חייו הייתה בהקדמה לספרו טחבים מהאולד מנס (Mosses from an Old Manse, 1846) שכותרתה "הסופר מציג לפני הקורא את מעונו". האולד מנס שהותורן התגורר בו הוא בית אבותיו הכמרים של הסופר האמריקני רלף וולדו אֶמֶרסון (1803-‏‏1882).

[2]    אוטוביוגרפיה היתולית שנכתבה בעילום שם בראשית המאה ה־18 החומדת לצון לעמדתו האגוצנטרית של הבישוף גילברט ברנט, שהובעה בספרו ההיסטוריה של זמני (History of My Own Times, 1724).

[3]    שריד לתכנית מוקדמת יותר להוציא לאור ספר ובו, מלבד אות השני, עוד כמה סיפורים קצרים יותר.

[4]    אליאס הַסקֶט דֶרבּי (1739-‏‏1799), איש סיילם שהיה בעל ספינות עשיר.