ארץ קטנה בדרום העיר – שירים, סיפורים, הדפסים

שלוש שנים, אולי ארבע, ישב המחבר בתחנה המרכזית החדשה של תל-אביב, זו שסביבתה נקראת "המקום הנמוך ביותר בעיר."לא, התחנה היא לא קוסמופוליטית כבערים גדולות אחרות בעולם. אין היה בממש מקום לבילוי, לבד משולחנות ביליארד אחדים ומכונות משחק בקומה השישית, ולבד מהתגודדותם של העובדים הזרים, הפיליפינים בעיקר, במוצאי שבתות.ובכל זאת הייתה בשביל הכותב מעין "מיקרוקוסמוס" שבו מתרחשים לנגד עיניו מראות משתנים לבקרים, מסגרת של ציפיות, של בגידות, אפשרות לביטויי אהבה ולרעב, לגניבות קטנות ולפחד ארעי.דיאלוגים צפים באוויר ואצל שולחנות. מהירות ובטלה. פיות ניזונים מכריכים נוטפים, מכעכים. מפאלפל.העין האנושית תעתה בין הקומות, הקיוסקים, הדוכנים, התחנות – שערי הכניסה והיציאה.היד הרושמת אספה את קטעי האמנות שנשארו בבית והוסיפה אותם. לא, לא אותנטיות לחלוטין – ליווי. משהו שהיה חלק מהעבודה משך שנים ומשהו שנוצר עם הכתיבה.פעם, פעמיים בשבוע, או בחודש. בסופו של דבר מה זה משנה. ממילא התחלפו ויתחלפו גם בעתיד "אתרים" אחדים שהיו בתחנה, ואלה יהיו אולי כמו ברגעי הכתיבה תחנות ממכר של טלפונים סלולריים וקלטות מוזיקה וסרטים.ויש תמיד מזג אוויר. קר. חם. ממוזג. ויש שמזדמנים לכאן בודדים ובעליהם.אבל אין כאן שמיים, ובמקום המרתק הזה, אין ציפורים.הטבע האורבני, העירוני, נותר בחוץ.