עמדה 20

שירתה של דליה הרץ היא שיא חד פעמי ומיוחד בשירה העברית המודרנית.גם על רקע "התחייה" שחוותה השירה העברית בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת בולטת שירתה ונישאת מעלה מעלה. היבול הפואטי של הרץ, שעיקרו שני ספרי שירה בלבד, מרגוט ועיר=שירים, הוא בבחינת מעט המחזיק הרבה. אך על אף היקפה המצומצם, דווקא שירה זו פרצה והביאה לייצוג חדש ולא נודע של ההוויה בשפה.שירתה היא מיצוי כה מרוכז ועוצמתי של שכל ויופי, עד כי נדמה שלא ניתן להכילה בהיקפים גדולים יותר. דפוס זה חוזר אף באפיק נוסף של יצירתה, המחזות, וגם כאן נדמה כי מחזה אחד דוגמת לואיזשקול כנגד מכלול יצירה שלם של מחזאים אחרים. שירתה של דליה הרץ נמצאת בנקודת האפס של הנאמר ומודיעה על דבר חדש, ללא תקדים – - זאת שירה נועזת, המקפידה לחשוף ולהיחשף, והנאמנה אך ורק לחוויה האישית, הסוערת.מכאן עוצמתה וסוד קסמה. ומכאן אמינותה המוחלטת אך גם זרותה. זרות על שום קרבתהלדברים שנמנעים מהם. - זאת שירה בשרית, ייצרית, שעומדת בניגוד מוחלט לבצורת הרגשית והמנטלית ולמלמולהמעודן, ההגיגני/מושגי או הדידקטי/מגוייס של מרבית המשוררים האחרים. - זאת שירה א-דימויית, קשה ונוקבת, שלא ניכרים בה אילוצי ההשתייכות/התקבלות:דפוסים שגורים של דור או תקופה ומס שפתיים לאמירה אידיאולוגית, אסתטית או פוליטית. - זאת שירה הנמנעת מהמשגה או מהפשטה. בשל כך היא מעוררת תגובות חזקות, חיוביות וגם שליליות, ונותרת לא מובנת ובלתי רצויה עד היום.שירתה התובענית מהווה אתגר וממשיכה להפתיע, לזעזע ולדחות מפניה את כל אלה שאינם מוכנים להתמסר ולבוא לקראתה. יש בחוברת זו, בין השאר, נציגות לספקטרום רחב של משוררים מהדור שהחל לפעול בשנות התשעים ואילך. בנוסף לעורכי "עמדה", משתתפים בגיליון עורכי כתב העת "מעיין","כתם", הוצאת "קשב לשירה" וקבוצת "כתובת". כל אחד מהמשתתפים תורם כמידתו ומעיד בכך על הצורך להתייחס לשירתה של דליה הרץ כמו גם על תוקפה וחשיבותה בקרב הדורות החדשים בשירה.