בעל החלומות

שנה חדשה 30% הנחה

מחיר קטלוגי:

84

 ₪

מחיר באתר:

84.00 58.80

גב הספר

"חלומות לא מתים. אם פעם/ רק פרחו בנשמה, לעולם/ ילוו האדם, ובמותם/ עוד חי ימים רבים הד קולם". שורר פעם הליריקן יעקב פיכמן. כזהו גיבור הרומן הזה – מקס. החי בשולי החיים, אך היה עד לרגעים הגדולים והמהפכניים בתחילת המאה ה־20 וחלומות גדולה, לעתים גרוטסקיים, קמים ועולים בו לאורך הרומן הריאליסטי הזה ושוברים את הריאליה הנוקשה. ממה מורכבים חומרי החלום? מחזיונות גאולה, מאהבה גדולה, מאכזבה אכזרית, מאלימות, מכוח ומשררה. עד יומו האחרון מתייסר מקס תחת כובד ניסיון עברו המצולק. בתוך כך נפרש לעיני הקורא סיפור משפחת ליפסקי, שגיבורו השני של הספר, בתחילה נער מתבגר, הוא אחד מבניה, הנמשך אל דמותו של מקס. זו משפחה ארצישראלית החיה את חייה בין תל אביב לכפר בשרון. לאורך דפי הרומן הריאליסטי הבשל והמשובח הזה, הכתוב במינון ובדיוק רב, נחשפים רוח הזמן, הווי היומיום, שלל הדמויות ומרקמי היחסים התוססים שאפיינו אותו פלח תרבותי־חברתי, יהודי־ישראלי, שאליו השתייכה הציונות העובדת שהתברגנה אט אט. דורי הרגיל (1936) הוא סוג של תגלית מפתיעה בנוף הספרות. לפתע צץ לו רומן ביכורים בשל שכזה כאילו הגיח אלינו מנבכי א"י ההיא. נקודת היסוד בספר מרתק זה היא כי אל א"י, ארצנו הקטנטונת, התנקזו, בשל היותה ארץ יהודים־מהגרים, עשרות אלפי אנשים שלכל אחד ואחד סיפור חיים, היכול לפרנס עשרה דורות – כזהו מקס שדמותו לא תניח לכם.

מתוך הספר

כשהגיע קובי לדירה הקטנה ברחוב גאולה כבר היה דוד מקס ללא רוח חיים. מוטל על גבו, שכב למרגלות השולחן, על הרצפה, מכוסה בשמיכה דקה. עיניים קפואות פקוחות לרווחה, לחיים נפולות, סנטר רפוי, מוכתם בגלד אדמומי של ריר קרוש, שפתיים מכחילות פעורות קמעה חושפות טורי שיניים צהבהבות מעישון. דלת הדירה הייתה פתוחה למחצה, נעה בחריקה על צירה. השכנה שממול, אישה כבדת גוף ואפורת שיער, עמדה ליד הפתח, עטויה חלוק בוקר, פוכרת אצבעות ידיה."אתה קובי, כן?""כן, זה אני. זו את שצלצלת?""כן, מצאתי את מספר הטלפון שלך ליד המנורה. אני מקווה שזה בסדר"."זה בסדר גמור. כשהגעת הוא כבר היה...?""לא. עוד הספקתי לראות אותו חי"."ספרי לי"."כשיצאתי להוריד אשפה ראיתי שכאן פתוח ושמעתי קול מבפנים, כמו מישהו שמתייפח או מתנשף. אז נכנסתי וראיתי אותו יושב בפינה על הרצפה, רק עם תחתונים, מחזיק את היד על הצוואר כאילו חונק את עצמו עם כזה מבט פראי בעיניים, וככה הראה עם האצבע על השולחן. בהתחלה לא הבנתי ואז ראיתי רשימת מספרי טלפונים. צלצלתי מיד למגן דויד אדום, ואז הסתכלתי על השם הראשון וזה היה ליפסקי, סאשה וסוניה ליפסקי. ושאלתי: לצלצל לסאשה ליפסקי? זה אח שלך? אז הוא עשה עם הראש כמה פעמים לא לא לא ובסוף הוציא מן הגרון איזה קול מוזר וכמעט צרח לא לא לא. אז החלטתי שוב לצלצל למגן דויד אדום אבל באמצע הוא התחיל לחרחר ואחר כך ראיתי את השם שלך עם המספר אז צלצלתי אליך. אני מבינה שאתה קרוב שלו. בן?""לא. בן אחיו. סאשה ליפסקי זה אבא שלי""להביא לך משהו לשתות?""לא, תודה, לא צריך", ענה קובי כבהיסחֿהדעת, החל להסיט את ראשו אל האיש השרוע למטה, אך חזר בו ופנה שוב אל השכנה "ראית אותו בימים האחרונים?""לא. אבל שמעתי אותו"."מה שמעת?"האישה, נבוכה מעט, השיבה בהיסוס, "אני לא יודעת אם אתה יודע אבל הוא היה לפעמים, בעצם לעתים די קרובות, צועק בלילות, כנראה מתוך שינה". בראותה שקובי אינו מופתע, השפילה את מבטה והוסיפה "זה לא היה דבר חדש אצלו, אז לא מצאנו לנכון להיכנס ולהתעניין. זה מהיום הראשון שעבר לגור הנה. היו תקופות שיותר והיו שפחות...""וזה ודאי הפריע לכם"."לא נורא. מה אפשר לעשות. לא באשמתו. הרי לבןֿאדם אין שליטה על דברים כאלה. דרך אגב, הם צריכים להגיע בכל רגע. ממגן דויד אדום אני מתכוונת"."בסדר, תודה. אני פה"."טוב, אני אהיה בדירה. כאן, הדלת ממול. אם תצטרך אז פשוט תדפוק על הדלת. אם צריך עזרה, אתה יודע. חבל. דווקא היה איש טוב, נחמד כזה. ג'נטלמן".השכנה הידקה את חלוקהּ סביב מותניה, צעדה שניים שלושה צעדים מהוססים לאחור."טוב, שלא תדעו עוד צער", אמרה, סבה על עקביה ופנתה אל הדלת ויצאה.קובי בחן את החדר הדל כאילו ביקר בו לראשונה: כורסה שחוקת מסעדים, כיסא קלוף צבע, כוננית עמוסת ספרים לעייפה, מחצלת מהוהה, מנורה חרוכת אהיל, שולחן מכוסה שעוונית מוכתמת. הוא כרע ברך והתבונן בדוד מקס מקרוב. ובכן, דוד מקס, זהו זה. חיים – כך נקרא המסלול הפתלתול שהתגלגלת בו בשבעים וחמש שנותיך. הגעת לסוף הדרך. לבד. כפי שחיית. להרף עין דימה קובי לראות את עצמו שוכב כאן לפניו אך מיד נדרך לקול חריקת בלמים שנשמע מכיוון הרחוב. קובי הציץ דרך החלון בשני הבחורים שזינקו מתוך האמבולנס. כשנכנסו החליפו עמו מספר מילים, תקעו בידו פתק ואז, לאחר בדיקה חפוזה, פרשׂו במיומנות מקצועית יעילה וחסכונית אלונקה על הרצפה ונטלו את גופתו של דוד מקס, והעמיסוה על הברזנט המתוח, קשרוה היטב אל יצולי העץ כדי שלא תישמט במורד המדרגות וחיש מהר עשו את דרכם החוצה אל רכבם.לאחר דקה או שתיים יצא גם קובי בעקבותיהם, לא לפני שהבחין במעטפה לבנה על השולחן, שעליה רשום היה שמו, 'קובי', ובתוכה מפתח. מן הסתם של המגירה הגדולה, חשב קובי, שהייתה נעולה תמיד ושנראתה כאילו לא נפתחה מעולם. הוא תחב את המפתח לכיסו ופרש.

ספרים מומלצים בקטגוריה זו

שנה חדשה 20% הנחה
שנה חדשה 20% הנחה
שנה חדשה 20% הנחה
שנה חדשה 20% הנחה
שנה חדשה 20% הנחה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת

היו הראשונים לכתוב ביקורת על הספר "בעל החלומות"

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


The reCAPTCHA verification period has expired. Please reload the page.