עדיאל

עשרה דורות חלפו והתחלפו מאז הגעתי, במצוות אדוני, לאדמה הזאת. הייתי כאן כשבאו אדם וחוה מגורשים מהגן, רועדים מקור ומפוחדים מזעמו של הבורא. היום אני רואה את אחרוני האנשים טובעים וגוועים במי המבול.זה ימים ולילות ממטיר האדון מטרות בלי הפוגה. ארובות השמים נפתחו בפקודתו, ואינן ננעלות. ממרומי מערתי, בפסגת הרי אררט, אני רואה את המים גואים ועולים. ואם המטר יוסיף לרדת, בעוד ימים לא רבים ילקקו המים את פי המערה, ואאלץ להמריא ממקלטי האחרון על פני האדמה. אם יצווה עלי האדון לשוב אל הגן אשוב אליו, ונחמתי היחידה תהיה לפגוש את מיכאל רעי ואחי. אם לא אקבל את צוויו, אשוב אל נתיב השמש שבאתי ממנו ואחזור לשרת את נֹח, שריד למשפחת האדם עלי אדמות. כל היתר, איש, זקן וטף, כמלאך זוטר בלהקת האוריאלים, הדוחפים וגוררים את השמש ממזרח למערב.