המשטר הישן והמהפכה

מתוך פתח הדבר / אלקסיס דה טוקוויל

הספר המונח לפניכם כעת אינו מספר את תולדותיה של המהפכה, אירוע היסטורי אשר תואר כבר באופן מבריק מכדי שאוכל להעלות בדעתי לכתוב אותו מחדש. מדובר במחקר על מהפכה זו.

בשנת 1789 ביצעו הצרפתים את המעשה הגדול ביותר שעם כלשהו נטל על עצמו מעולם. הם עשו זאת כדי לחצות במובן מה לשניים את גורלם, כדי להפריד באמצעות תהום בין מה שהיו עד לאותה נקודה ובין מה שרצו להיות מנקודה זו והלאה. לשם כך נקטו הצרפתים מגוון אמצעי זהירות, ובלבד שלא יישאו שום דבר מעברם למצבם החדש: הם כפו על עצמם מגבלות רבות כדי לעצב את עצמם אחרת מאבותיהם, ועשו הכול כדי להיעשות בלתי מזוהים.

תמיד חשבתי שהצלחתם של הצרפתים במפעל זה הייתה פחותה מכפי שהאמינו אנשים מחוץ לצרפת, ואף מכפי שהאמינו הצרפתים עצמם. הייתי משוכנע כי מבלי להבחין בזאת נשאו הצרפתים עימם מהמשטר הישן את רוב הרגשות, ההרגלים והרעיונות שבסיועם הובילו את המהפכה שחיסלה את המשטר הזה, ושהם גם השתמשו – בניגוד לרצונם – בשיירי המשטר הישן לשם הקמתו של בניין החברה החדשה. לפיכך, אם נרצה להבין היטב את המהפכה ופועלה, עלינו לשכוח לרגע את צרפת הנמצאת לנגד עינינו כיום ולצאת לחקור את קִברה של צרפת שכבר איננה. כך ניסיתי לעשות בספר זה, אבל התקשיתי בכך יותר משיכולתי להאמין תחילה.

המאות הראשונות של המונרכייה, ימי הביניים ותקופת הרנסאנס, הולידו עבודות מחקר מקיפות ועמדו במרכזם של מחקרים מעמיקים מאוד. אלה הובילו לכך שנכיר את החוקים, את המנהגים ואת רוח הממשל והאומה בתקופות השונות האלה ולא רק את האירועים שהתרחשו בהן. עם זאת, איש לא נטל על עצמו את המעמסה של בחינת המאה השמונה עשרה בדרך זו ומקרוב כל כך. אנחנו מאמינים שאנו מכירים היטב את החברה מן המאה השמונה עשרה משום שאנו רואים בבירור את מה שנוצץ על פני השטח, משום שתולדותיהן של הדמויות המפורסמות ביותר שחיו בה עומדות לרשותנו לפרטי פרטים, ומשום שהכרנו את יצירותיהם של הסופרים הגדולים שציירו את התקופה הזאת באמצעות ביקורות מתוחכמות או רהוטות. ואולם יש לנו רק רעיונות מעורפלים – ולרוב שגויים – לגבי האופן שבו התנהלו כל העניינים הציבוריים, לגבי תפקודם האמיתי של המוסדות, לגבי מיקומם המדויק של המעמדות בינם לבין עצמם, לגבי מצבם של האנשים שעדיין לא נשמעו או נראו ורגשותיהם, ובסופו של דבר גם לגבי הדעות ומנהגי התקופה.

לקחתי על עצמי לחדור לליבו של המשטר הישן, שקרוב אלינו מאוד במניין השנים אבל המהפכה מסתירה אותו מפנינו.

לשם כך, לא זו בלבד שקראתי את הספרים הידועים אשר הולידה המאה השמונה עשרה אלא רציתי ללמוד יצירות רבות, שהן מוכּרות פחות לציבור הרחב ואף ראויות פחות שיכירו אותן. אבל בדיוק מכיוון שיצירות אלה נכתבו בכישרון מועט, ייתכן כי הן ייטיבו לחשוף את הדחפים האמיתיים של התקופה. עשיתי גם כמיטב יכולתי להכיר לעומק את התעודות הציבוריות שבהן יכלו הצרפתים להציג את דעותיהם ונטיותיהם ערב המהפכה. הפרוטוקולים של אסֵפות המעמדות, ובהמשך גם של האסֵפות המחוזיות, סיפקו לי ידע רב בעניין זה. נעזרתי בעיקר ב'מַחבָּרות' [cahiers] שהותירו שלושת המעמדות בשנת 1789. מחברות אלה, שבגרסתן המקורית מרכיבות רצף ארוך של כתבי יד, יישארו כמו צוואה של החברה הצרפתית הישנה, כמין ביטוי אחרון של תשוקותיה והפגנה אותנטית של רצונותיה האחרונים. מדובר במסמך היסטורי ייחודי, אבל גם בכך לא היה לי די.

במדינות שבהן המִנהל הציבורי כבר חזק נולדים מעט רעיונות, תשוקות ומכאובים, ונתקלים רק במעט רצונות ותשוקות אשר לא יופיעו במערומיהם מולו במוקדם או במאוחר. כאשר מבקרים בארכיונים הציבוריים של המדינה איננו רוכשים רק מושג מדויק לגבי שיטותיה – המדינה עצמה נחשפת בהם לגמרי. אם נשלח לאדם זר את כל התכתובות הסודיות שממלאות את קופסאות הארכיונים של משרד הפנים ושל תחנות המשטרה, הוא יֵדע עלינו באמצעותן יותר מאשר אנחנו נדע בעצמנו – ובמהרה. כפי שיתברר לאורך ספר זה, המִנהל הציבורי כבר היה ריכוזי, עוצמתי ופעיל במיוחד במאה השמונה עשרה. הוא סייע, מנע ואישר ללא הרף. הוא הבטיח הבטחות רבות לאזרחים ונתן להם דברים רבים. הוא השפיע באלפי דרכים שונות על גורלן של המשפחות ועל חייו הפרטיים של כל אדם ואדם, ולא רק על הדרך שבה נוהלו העניינים בדרך כלל. יתֵרה מזו, המִנהל הציבורי לא היה פומבי, ומכאן שהבריות לא פחדו לחשוף בפניו אפילו את חולשותיהם המוצנעות ביותר. העברתי אפוא זמן רב בבחינת מה שנותר מן המִנהל הציבורי בפריז ובמחוזות רבים.[1]

כפי שציפיתי, מצאתי כאן את המשטר הישן חי לגמרי; מצאתי את רעיונותיו, את תשוקותיו, את דעותיו הקדומות ואת מנהגיו. במסמכים האלה, כל אדם נתן דרור ללשונו ואִפשר לחדור למחשבותיו האישיות ביותר. בדרך זו הצלחתי לרכוש ידיעות רבות על החברה הישנה שלא היו זמינות לבני התקופה, כי מה שנמצא מול עיניי מעולם לא נחשף בפניהם.

ככל שהתקדמתי במחקר זה הופתעתי לראות בכל רגע ורגע בצרפת הישנה קווי אופי רבים המופיעים בצרפת של ימינו. מצאתי רגשות רבים שהאמנתי כי נולדו עם המהפכה, מגוון רעיונות שחשבתי עד כה כי נבעו ממנה, ואלפי הֶרגלים שנדמה כי היא בלבד הנחילה לנו. בכל מקום שבו נתקלתי בשורשיה של החברה העכשווית, נוכחתי כי הם נטועים עמוק באדמה הזקנה הזאת. ככל שהתקרבתי לשנת 1789 הבחנתי בבירור ברוח שגרמה להתגבשות המהפכה, שהובילה ללידתה ולצמיחתה. בד בבד ראיתי את תווי ההיכר של מהפכה זו נחשפים לנגד עיניי. היא כבר הכריזה על מזגה, על גאונותה – זאת הייתה היא עצמה. מצאתי לא רק את ההיגיון מאחורי מה שעמדה המהפכה לבצע בטווח הקצר, בפעולתה הראשונית, אלא גם את הניצנים של מה שתקים בטווח הארוך. שכּן למהפכה היו שני שלבים נבדלים בבירור: בשלב הראשון רצו הצרפתים לבטל את כל העבר, ואילו בשני אספו מחדש חלק מהדברים שהשאירו מאחוריהם. חוקים והרגלים פוליטיים רבים מהמשטר הישן נעלמו לפתע בשנת 1789 אך הגיחו מחדש כמה שנים לאחר מכן, כמו שנהרות מסוימים חודרים אל הקרקע ומופיעים מחדש במרחק מה, נושאים את אותם המים לחופים חדשים.

מטרתו המובהקת של ספר זה, שאותו אני מוסר לקהל הרחב, היא להבין מדוע המהפכה הגדולה הזו, שעמדה להתרחש בכל רחבי אירופה בעת ובעונה אחת, פרצה דווקא בצרפת ולא במקום אחר; למה היא הגיחה כמו מֵעצמה בתוך אותה חברה שעמדה לחסל; ולבסוף, איך יכלה המונרכייה הישנה להתמוטט באופן מוחלט ופתאומי כל כך.

בעיני רוחי, אסור ליצירה שעבדתי עליה לעצור בנקודה זאת. אם לא יחסר לי הזמן הדרוש לכך וכוחותיי יעמדו לי, בכוונתי לעקוב לאורך השתלשלות המהפכה הארוכה הזו אחרי אותם צרפתים שחייתי עימם בשעת הכתיבה באופן אינטימי כל כך תחת המשטר הישן, ושעוצבו על ידו; לראות איך הם השתנו בהתאם למאורעות אבל לא השתנו באופיים, ואיך הופיעו לנגד עינינו שוב ושוב עם תווי היכר שונים מעט, אבל שיכולנו לזהותם תמיד.

אצעד תחילה לצד האנשים האלה בתקופה הראשונה, בשנת 1789, כשליבם נמלא באהבת השוויון והחירות; כשרצו להקים מוסדות חופשיים ולא רק דמוקרטיים; כשרצו להכיר בזכויות האדם ולקדשן ולא רק להשמיד את זכויות היתר. אצעד עימם בימי העלומים, הלהט, הגאווה והתשוקות הנדיבוֹת והכּנוֹת שבני האדם יִנצרו לנצח את זכרם, גם אם נעשו בהם טעויות; ימים שימשיכו להדיר שינה מעיניהם של כל מי שירצו להשחיתם או להשתמש בהם לצורכיהם.

[1]     השתמשתי רבות בארכיונים של כמה משרדי אינטנדנט (ראו להלן הסבר מפורט בהערה 17, עמ' 41) גדולים ובעיקר בארכיונים מטוּר [Tours], שנותרו שלמים למדי ומתייחסים לציבור רחב במיוחד, שכן מחוז זה נמצא במרכז צרפת ואִכלס כמיליון תושבים. אני רוצה להודות למר גרַנמֵזוֹן, מנהל הארכיון הצעיר והמוכשר. עיון בארכיונים של מחוזות אחרים, וביניהם איל־דה־פראנס, הוכיחו לי כי העניינים התנהלו באותו אופן ברוב חלקי הממלכה. [הערת המחבר. מלבד הערה זו, כל ההערות בגוף הספר הן של המתרגם.]