מחיר קטלוגי:
98.00
₪
מחיר באתר:
₪98.00
לצד שיריה, ובמשך רוב שנותיה, העמידה זלדה (1914–1984) רשימות רבות – חיבורים בפרוזה לירית – שדובבה בהן בגילוי לב חוויות מעולמה, מחייהָ. רבות מרשימות אלו שימשו מצע לשיריה, אך הן עומדות בפני עצמן ונותנות ביטוי לקול ייחודי של המשוררת־המספרת.
בספר זה נאסף מבחר נרחב וממצה מן הרשימות שנמצאו בעיזבונה הספרותי. הקריאה בהן מציירת ביוגרפיה ספרותית, הנעה בין תחנות חייה העיקריות של זלדה, מילדותה ברוסיה ועד שנותיה המאוחרות בירושלים, תוך הבלטת דמויות ורשמים מכוננים. ברובד נוסף, הרשימות שופכות אור חדש על רבים משיריה ומאפשרות להתחקות אחר צמתים בחייה שהובילו להתגבשותם, מן הפשט אל הסוד – ובחזרה.
היה חושך.
הגענו אל הריה של ירושלים בכרכרה מתגלגלת. חושך עתיק מכל העברים. נלחצתי אל אִמי בכרכרה המתדרדרת ונלחצתי אל אבי כצִפּור רועדת כי נפל עלי מורא האַיִן שנמסרנו לרשותו.
חושך חושך חושך (לאן נעלמה הארץ) –
נפשי אל תשכחי אותו לילה מפחיד, מרהיב, אין סופי, כאשר דמיתי שסוסינו הכהים מובילים אותי בתוך הכרכרה הבלתי נראית, נעים בשמים השחורים, כאשר דִמיתי שהסוסים שלנו פוסעים עם מזלות וכוכבים.
כעבור שלושה חדשים נטש סבי אותנו מול הטרשים החשופים, כי כלתה נפשו אל בנו שבגן עדן, וכאשר רחצנו פנינו מן הדמעות גווע גם אבי שחור הזקן. אבי המהורהר, שקיווה כל כך להתחזק בגשמיות וברוחניות בעיר עצי הזית הכסופים ושקיעות הזהב.
ואִמי המהססת, הרפה, שבאה מבית גדול, נשארה לבדה בחדר עם ילדה שותקת ושיכורת מראות.
היא הביטה מן החלון המסורג אל האופק הבוער ושאלה את נפשה מאין יבֹא עזרי –
לא ראיתי מה בלִבּהּ.
שיכורה הייתי מן הפגישה עם האוויר הנוהר שהוא נשימת ההרים, ונשימת עצי הזית, ונשימת השמש ונשימת הישימון והאלמוות.
ושיכורה הייתי מן ההיכרות עם הטעם הענוג של ענבים שקופים כמים וזכים כאחלמה ומן המתיקות התַּקיפה הדחוסה של תמרים וחביבותן של התאנים.
וכאשר טיילתי בחוץ בשעה הכשופה של דמדומים, ליד בתים של נופך וכדכוד, נראתה בעינַי דאגתה התמידית של אִמי ללחם וללבוש בלתי מציאותית ומתנכרת לאושר וליופי.
אבל בלילה כאשר אִמי מכבה את עששית הנפט, ופנינו אינם רואים ואינם נראים, כאשר סביבנו חפצים שאין להם תבנית, חפצים נטולי גשמיות, תלוי קיומנו בשיחת השכנים שמעבר לקיר.
כאשר אִמי מכבה את העששית, תלוי קיומנו במִלים שבאות אלינו מנפש האדם.
צליל אנושי מפוגג את הנֵכר השחור.
ההטעמה התקיפה בקולו של השכן ומִילֵיהָּ הקשישות הביתיות של אשתו הרחבה מחזירים את העולם לדמותו האמִתית, הראשונה, הגשמית.
כל מילה ומילה היא כמנורה שמאירה לכל עבר וטוב לשמוע את קולם הביתי כאשר גוברת יללת הרוח וכאשר מתעוררת יללת התנים.
ברגע שהם משתתקים, נקיקים ומחילות עפר בוכים.
מה זה הסוד של לראות, אני חושבת, והסוד של להיות והסוד של לדעת.
אינני בת בית בתבל, נעלמה הזיקה שבין עצמוּתִי ובין עצמוּת כל הדברים.
איפה אבא, מהרהרת אני בחושך פּתאֹם, וסבא, וכל המתים. מה קורה למתים שם, איך הם עונים לאביב ולגשם. פּתאֹם נדמה לי שאולי נמצא אדם שצועד עכשיו בחוץ על ההר בחושך ושיורד מן ההר בחושך. ואולי נמצא עכשיו אדם שנכשל ונפל לתהום.
הכלים שבחדרנו שעשויים במלאכת מחשבת אינם נראים, כאילו אינם.
רעש פראי בחוץ. האם הסלעים מתדרדרים בחושך יחד עם עצובֵי הלב?
בחוץ החושך אחר אחר, בחוץ אפשר ללכת על פי הכוכבים גם בעת שהבוסתנים והגנים כבורות אפלים.
בשעת לילה מאוחרת שקועה הייתי בשנת מעמקים, חשוכת חלום וחשוכת דמות, מסולקת מכל צורה, חָפשית מפחד, מאוחדת עם ההוויה, שרויה בתוך עצמי.
פּתאֹם דפקו בדלת.
לא נשמנו.
דפקו שוב, ולא נשמנו מפחד.
כי בחושך אין דמות עולם, החושך הוא פסיעה גדולה מכרעת אל התהום ששם מתחיל האפס, האַיִן.
בלילה הבית מוקף בתוהו ובוהו, ואנחנו מחכות בחרדה לקולם של השכנים, להֵן של יתר ההוויה,
למִלה שאינה יכולה לבֹא אלא מנפש אדם לנפש אדם.
ושוב ניגשות אלַי מִלים חיות וחמות מעבר לקיר. הן מגששות בחושך, הן מחפשות את שערי אוזנינו, ובלִבּי מתעורר לחיים הפרפר שראיתיו בבוקר, מרחף הוא אולי בתוכי אילך ואילך.
האם יופיו של פרפר היה רק תעתוע וקסם בתוך קיומי שלי?
יופיו של הפרפר היפה מוטל בספק, גם קיומנו מוטל בספק וקיומו של העולם.
אִמא מרימה את ידיה ובוכה מר. האם לא יהיה לנו חלק כאן, היא אומרת, האם נוצרנו רק לייסורים, רק לכאב.
שוב איני יודעת אם חיה אני.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו במייל
פתח דבר 9
שער ראשון – ילדות ונעורים 17
א פרקי ילדות ברוסיה 18
ב ילדות ויתמות בירושלים 28
שער שני – צחוקה הדף את הייאוש – פרקי גבירה 39
א את עַרשִׂי טלטלו רוחות התהום 43
ב זגוגיות באכסדרה 51
ג גבירה היתה הקדמה לכרמל 54
ד היא היתה המציאות עצמה 56
את גדלת בדור, שיר 59
ארז ביטון, מורתי גבירה 61
שער שלישי – כך עוברים הימים, כך שנים חולפות 67
א הביקור בחברון 69
ב לִבִּי אומר שיבוא 70
ג הכרמל – רמזי ים 72
ד עיניים כחולות – הפגישה עם נח שטרן 73
ה הייתי ציפור של קיץ 74
ו מכתב לדוֹד, הרב אברהם חן 75
ז חיי לא כבשו שביל 76
ח הודי נפשי 77
ט מכתב על מות דודהּ, הרב אברהם חן 80
י הבית בשכונת כרם אברהם 81
יא עץ השיטה 84
יב מכתב לבת הדוד, שושנה חן-זהבי 86
יג דף של ציור 88
יד שערי הירח 90
טו צל זהוב כיסה את האפרסקים 92
טז לבדי עם מותךָ 94
יז אור 96
יח מי הם ידידַי 99
יט על המשוררת רבקה אהרון 101
כ בין העצים 102
כא פתרונות לבדידות הזִקְנָה 103
שער רביעי – הגלגול האחרון 105
א מה מחזיק אותי בחיים 108
ב לבד בתוך עולם של קרח 110
ג הצילני סומך נופלים 112
ד לשים עינַי בכוכבים 115
ה להביט בשמים עוד ועוד ועוד 116
ו מקום שקט לגלגול אחרון 120
שער חמישי – דמויות קרובות 121
א דודתי היקרה – הרבנית חנה שניאורסון 123
ב האיש שאהב את שאול המלך – חנוך שטיין 132
ג הטובה מכולנו נשרפת מכאב – רבקה אלפר 141
אחרית דבר – גדעון טיקוצקי 149
שער שישי – צורות וצבעים 155
הערות והפניות 172
חוות דעת
אין עדיין חוות דעת