הדיירים

במראה הבודדה שלו קולט לסר את עצמו, מתעורר לסיים את הספר. בקיפאון החורף הוא מריח את האדמה החיה. הרחק משם תרועות עגומות של ספינה המפליגה מהנמל. הו, לוּ רק יכולתי להפליג איתה! הוא נאבק להירדם שוב, אבל לא מצליח: אי־שקט, כמו סוס, גורר את שתי רגליו הכבולות מהמיטה. אני חייב לקום לכתוב, אחרת לא אמצא שלווה. בעניין הזה אין לי בררה. "אלוהים אדירים, השנים." הוא משליך מעליו את השמיכה ונעמד על רגליים כושלות לצד הכיסא הרעוע הנושא את בגדיו, מושך באיטיות מעלה מכנסיים קרים. הנה עוד יום.

לסר מתלבש באי־רצון – וזו הפתעה מאכזבת, כיוון ששכב לישון בוער מתשוקה לכתוב בבוקר. מחשבותיו המתוקות ייחלו בקוצר רוח למחר. הוא נרדם חדור ציפייה, ומקיץ ממאן, אָבֵל. על מה? על מי? אילו חלומות בטלים טורפים את לילותיו? הוא אינו זוכר ולו אחד מהם, אף שהם גודשים את שנתו, אך יש לו חלום אחד בהקיץ שנגוע בפחד: הנה האיש הזר הזה שאני פוגש במדרגות.

"את מי אתה מחפש, אחי?"

"למי אתה קורא אח, חתיכת בן...?"

הפולש יוצא. זה מסיג הגבול של אתמול, או היום כבר? אולי לוונשפיל במסווה? או בריון שהוא שכר לשרוף ולהרוס את המקום?

זה הדמיון הקודח שלי, שסותר כל היגיון. לסר מחמיר עם עצמו מכמה וכמה סיבות. זה סיפור ארוך, אבל כרגע משמעות הדבר היא שהוא אינו יודע איך לסיים את הספר שלו. והוא גם לא מבין למה, דווקא הפעם, קשה כל כך למצוא את הסוף לאחר שכבר בדית מלבך את כל השלבים המובילים אליו, אם כי כמה מהם, יש להודות, מתפוררים לגמרי כשבוחנים אותם במבט נוקב. ובכל זאת הסוף חייב לבוא, עד כה הוא תמיד בא. ואולי מדובר כאן באיזה תכסיס אסכטולוגי? אולי הסוף הוא מעל לכוחותיי? אולי כל ספר שאני כותב מקָרב אותי עוד שעל אל המוות?

כשהוא מסיים לכתוב אחד הוא מייד מתחיל אחר.

עכשיו, כשהדמיון מדַמה, לסר מדמיין שהוא נשלם, שסוף־סוף תמו חבלי הלידה הממושכים. הקלה, רוגע, חודש של בקרים במיטה. שחר עולה על פני הים, נוגה ורדרד מאיר את הגלים המתנועעים, הנושקים לאי המתעורר הנושם את נשימתם הרעננה של עצים ופרחים, שיחי מיריקה וצדפים. הו, שוב אותם ריחות מפתים של יבשה מוקפת ים נשי. ציפורים נוסקות מן החוף, חגות, מעופפות מעל לדקלים המסוקסים, הדומים לתרנים, ומגביהות מעלה אל השמים הבהירים. שחפים צווחים, סערות פתאום של שחרורים מסתחררות בציוצים צורמים מעל למים הסגולים. הו, האדמה הזאת, החיה, האי הזה המלכותי על ים כסוף, רחוב שלושים ואחד הזה, והשדֵרה השלישית! הבית העזוב הזה. והאומלל המאושר הזה, לסר, שמוכרח לכתוב.

בבוקר חורפי קר זה, כשהרדיאטור החלוד נקש כמו אורח חסון אך הפיץ רק חום חלוש, והשלג של אתמול נערם ברחוב הלבן בתלוליות נוקשות שלתוכן חלחל כבר הפיח המקומי, כרך הארי לסר, אדם רציני, את רצועת השעון שלו על ידו – הזמן נשף גם בעורפו – וירד במרוצה בששת גרמי המדרגות המטונפים של הבניין הכמעט נטוש, בית לבנים מגושם ומשמים משנת 1900, שבו הוא חי ועבד. שלושים וחמש משפחות כבר התפנו ממנו בתשעת החודשים שחלפו מאז נשלחו בדואר ההתרעות על הריסה, אבל לסר לא התפנה, הוא המתין. כשחצה את השדרה השלישית בניגוד להוראת הרמזור, והשלג הבוצי הזכיר לו שהשאיר את ערדליו מתחת לכיור, נכנס בנעלי ספורט רטובות אל המכולת כדי לקנות את הלחם, החלב וחצי תריסר התפוחים הקבועים. הוא חזר בצעידה מהירה, פוזל לימין ולשמאל, ולבסוף, בזהירות, הגניב מבט גם לאחור, לוודא שבעל הבית שלו, או אחד מעורכי הדין שלו, אינו עומד באיזו כניסה רטובה, או משתופף מאחורי איזו מכונית מכוסה שלג, ואורב לו. הרהור סרק, כי מה הם כבר יכולים לעשות מלבד לנסות שוב להפציר, לשכנע, אבל בעניין הזה לסר אינו בר שכנוע. נכון, לוונשפיל רוצה שהוא ייצא מהבניין כדי שיוכל להרוס אותו ולהעמיד אחר במקומו, אבל הוא את לוונשפיל הזה מחזיק בביצים. שכר הדירה בבניין נמצא תחת פיקוח, וברשות האזורית לדיור בשכירות – שם מכירים אותו היטב – נאמר להארי שהוא דייר מוגן בעל מספר זכויות שימושיות. האחרים הסכימו לפיצויים שהציע להם בעל הבית, אבל לסר נשאר, ובכוונתו להישאר עוד זמן־מה כדי לסיים את הספר שלו במקום שבו הוא נולד. ולא מסיבות רגשיות, אלא כי הוא איש של הרגלים: הם חוסכים זמן. הוא שחרר את אחיזתו באשכיו הקפואים של לוונשפיל ורץ הביתה בשלג.

ביתי הוא מבצרו של ספרי.