רישום מתכסה ברישום

ציוּר של ציניוֹת מימי נעורַי.לא געגועים, לא הרצון לדעת מה בדיוק היה אז, שבוודאי היה ביום קיץ, אחרי שהציניוֹת נקטפו והושׂמו באחד מחדרֵי הבית, אלא בעיקר זיכרון של משפט שקראתי באיזה ספר על נער שהיה טועם בלשונו את הצבעים שבקצה המכחול כשהיה מצייר, בוודאי בגלל הרגשת המוחשיוּת העצומה של הצבעים.הכרַת הגַן.כשאדם וחוה יצאו מגן עדן אל הארץ הגדולה שהקיפה אותו, הם יכלו בוודאי לראות בעיני רוחם את הגַנים הרבים שיקימו בה, כך שלא היו צריכים להצטער מאד בגלל הגירוש.לא סיפור קצר.אחרי הצהריִם, בזמן שר' ואני דיברנו על כתיבת סיפורים קצרים, טלפנה שׂרה מהבנק בניו יורק, ושאלה לשלומי. הודיתי לה ואמרתי, די בסדר. איך את מרגישה, היא שאלה עוד. לרגע חשבתי שאולי היא איזו קרובת משפחה שלנו, ושאלתי אם היא שׂרה מהבנק. היא אמרה שכן. אחר כך אמרתי שכדאי שתדבר עם ד' על ענייני החשבון בבנק. מה שלומו, היא שאלה. הוֹ, הוא ממש לידך עכשיו, בטוֹרוֹנטו, אמרתי.