מסות – מרסל פרוסט

מתוך הקדמת המחבר

בכל יום אני מעריך פחות את התבונה. בכל יום מתחוור לי יותר שרק מחוצה לה יכול הסופר לשוב ולתפוס משהו מרשמיו, כלומר להשיג משהו מעצמו ומחומר הגלם היחיד של האומנות. מה שהתבונה מגישה לנו בשם ״עבר״ אינו העבר. לאמיתו של דבר, כמו נשמות המתים באגדות עַם מסוימות, כל שעה משעות חיינו מתגלמת מייד עם מותה באיזה חפץ חומרי ומסתתרת בו. היא נשארת לכודה בו, כלואה לנצח, אלא אם אנחנו נתקלים בו. דרכו אנחנו מזהים אותה, קוראים לה, והיא נגאלת ויוצאת לחופשי. את החפץ שבו היא נחבאת – או את התחושה, שהרי ביחס אלינו כל חפץ הוא תחושה – ייתכן שלא נפגוש עוד לעולם. שעות רבות משעותינו לעולם לא יקומו לתחייה משום שהחפץ הוא כה זעיר, כה אבוד, וכה קטנים הסיכויים שייקרה בדרכנו.

ישנו בית כפר שבו ביליתי כמה קייצים בחיי. לפעמים חשבתי עליהם, אבל אלה לא היו אותם קייצים. תחייתם, ככל התחיות, הייתה תלויה על חודו של מקרה, ורב היה הסיכוי שיישארו עבורי מתים לעד. אך ערב אחד, כשחזרתי הביתה קפוא מן השלג ולא הצלחתי להתחמם, התיישבתי לקרוא בחדרי תחת אור המנורה, והמבשלת הזקנה שלי הציעה להכין לי ספל תה – משקה שאיני שותה אף פעם. רצה המקרה, והיא הביאה לי עם התה כמה צנימים. טבלתי צנים בספל, וברגע שהכנסתי אותו לפי וחשתי כנגד חיכי את מרקמו הרך, הספוּג בטעם התה, הרגשתי איזו טלטלה, ריחות גרניום ופריחת תפוז, תחושה של אור יקרות, של אושר; לא זעתי, מפּחד שכל תנועה תקטע את הדבר הלא־מובן שהתרחש בתוכי, ובעודי ממשיך ונאחז באותה פרוסה ספוגה בתה, שחוללה בי כמדומה ניסים ונפלאות, קרסו לפתע הסכרים הרעועים של זיכרוני ולתודעתי פרצו הקייצים שביליתי בבית הקיץ שעליו סיפרתי, עם הבקרים שעברו עליי שם ואחרי הבקרים התהלוכה, ההסתערות הבלתי פוסקת של שעות ברוכות אושר. אז נזכרתי: מדי יום, אחרי שהתלבשתי, ירדתי לחדר השינה של סבי, שזה עתה התעורר והכין לעצמו תה. הוא טבל בו צנים ונתן לי אותו. משחלפו אותם קייצים, תחושת הלחם הקלוי המרוכך בתה נהייתה לאחד ממקומות המסתור של השעות המתות – מתות עבור התבונה – וּודאי לא הייתי שב ומוצא אותן לעולם אלמלא הציעה לי המבשלת, באותו ערב חורפי שבו חזרתי קפוא מן השלג, את המשקה שאליו נקשרה התחייה מכוח ברית קסמים שלא נודעה לי.

אך טעמתי מן הצנים והינה גן שלם, שהיה עד כה מטושטש ודהוי, הצטייר לי מספלון התה, על שביליו הנשכחים, על כל פרחיו, ערוגה ערוגה, כאותם פרחי נייר יפניים שנפתחים רק במים. גם ימים רבים שביליתי בוונציה נותרו מתים עבורי באותו האופן, וקצרה ידה של התבונה להחזירם לי, עד שבשנה שעברה עברתי באיזו חצר ופתאום נעצרתי באחת על אבני המרצפת המשובשות והמבהיקות. החברים שהיו איתי חששו שמא החלקתי, אבל סימנתי להם שימשיכו בדרכם ותכף אדביק אותם. עצם חשוב יותר ריתק אותי אליו, עוד לא ידעתי איזה, אבל עמוק בתוכי הרגשתי איך עָבָר כלשהו נרעש ומזדעזע. סערת הנפש ניעורה בי ברגע שדרכתי על אבן המרצפת. הרגשתי שאושר גואה בי, שעוד רגע אתעשר באותה תמצית טהורה של עצמנו שהיא רושם עָבָר, חיים טהורים משומרים בטהרתם (ושאנו יכולים להכירם רק כשהם משומרים, שכן שעה שאנו חיים אותם הם אינם מופיעים בזיכרוננו אלא מגיחים בקֶרב תחושות שמבטלות אותם), חיים שביקשו רק להשתחרר ולהתווסף לאוצרות השירה והחיוּת שלי. אך חשתי שאין בי הכוח הדרוש לשחררם. ברגע שכזה לא יכלה התבונה להועיל לי במאומה! נסוגתי כמה צעדים לאחור ודרכתי שוב על אותן אבני מרצפת משובשות ומבהיקות כדי לנסות ולשים את עצמי שוב באותו המצב. זו הייתה אותה תחושה שחשה כף רגלי כשדרכתי על אבני המרצפת החלקות, הקצת משובשות, בכנסיית סן־מרקו. הצל שנח אותו יום על התעלה שבה חיכתה לי הגונדולה, וכל העושר, כל האושר של אותן שעות, התפרצו בעקבות התחושה שזוהתה סוף סוף, והיום ההוא עצמו קם לתחייה עבורי.

לא זו בלבד שהתבונה אינה מסוגלת לזַמן לנו את התחיות הללו אלא ששעות העבר מצטנפות רק בחפצים שהתבונה לא ניסתה לגלמן בהם. כאשר אנו מנסים לטוות קשרים מודעים בין חפצים לבין שעות שחווינו, דווקא החפצים האלה לא יוכלו לשמש להן מקלט. וגם אם דבר אחר יוכל להשיבן לחיים, הן יוולדו ממנו נטולות כל שירה.

אני זוכר איך פעם, בנסיעה ברכבת, הבטתי מחלון הקרון והתאמצתי לחלץ רשמים מן הנוף החולף. העליתי על הכתב את בית הקברות הכפרי הקטן בעודו עובר מול עיניי, רשמתי את פסי אור השמש על העצים, את הפרחים הפורחים בשולי המסילה כמו בשושנה שבעמק של בלזק. מאז ניסיתי לא פעם, תוך מחשבה חוזרת ונשנית על העצים המפוספסים אור ועל בית הקברות הכפרי, להעלות בזיכרוני את היום ההוא – אני מתכוון את היום ההוא עצמו, לא את רוח הרפאים הקרה שלו. אף פעם לא הצלחתי, וכבר התייאשתי מלהצליח אי פעם. והינה לפני כמה ימים, כשאכלתי צוהריים, שמטתי בטעות את הכף על הצלחת. הצליל שנשמע היה צליל הפטיש שבו נקשו ביום ההוא פועלי המסילה על גלגלי הרכבת בתחנות שבהן עצרה. באותו הרגע שבתי וחייתי את השעה היוקדת והמסמאת שבה הדהד הרעש הזה, ועימה את כל אותו יום על שירתו, להוציא אותם דברים שנקלטו בהסתכלות הרצונית ואבדו לַתחייה השירית: בית הקברות הכפרי, העצים מפוספסי האור והפרחים הבלזקיים בשולי המסילה.

למרבה הצער, לעיתים אנו פוגשים את החפץ והתחושה האבודה מעבירה בנו צמרמורת, אך עבר זמן רב מדי ואיננו יכולים לכנות את התחושה בשם, לקרוא לה, להקימה לתחייה. לפני כמה ימים עברתי דרך חדר שירות, ולמראה פיסת בד ירוק שכיסתה שמשה שבורה נעצרתי באחת והאזנתי למה שרחש בתוכי. הזדהרות של קיץ הגיעה אליי. למה? ניסיתי להיזכר. ראיתי צרעות בקרן שמש, הרחתי דובדבנים על השולחן, לא יכולתי להיזכר. לרגע הייתי כאותם ישֵנים שמתעוררים באמצע הלילה, אינם יודעים היכן הם ומנסים למקם את גופם כדי להבין באיזה מקום, באיזו מיטה, באיזה בית, באיזה חבל ארץ, באיזו שנה של חייהם הם נמצאים. היססתי רגע, וגיששתי סביב ריבוע הבד הירוק אחר המקומות והזמנים שאליהם שייך הזיכרון שניעור למחצה. היססתי בין כל התחושות המעורבבות של חיי, המוכּרות והנשכחות גם יחד; זה נמשך רק רגע קט. במשנהו כבר לא ראיתי דבר, והזיכרון שב ונרדם לעד.