חאג'י מוראט

שבתי הביתה דרך השדות. זה היה בעיצומו של קיץ. את החציר באפרים כבר קצרו ועתה התכוננו לקצור את השיפון.

יש בה, בעונה זו של השנה, לקט פרחים מלבב: אספסת אדומה, לבנה וורודה, שעירה וניחוחית; מרגניות עזות מצח, פרחי
"אוהב – לא אוהב" לבנים כחלב שתוכם צהוב בוהק, על צחנתם העבשה והבשומה; ברבריאה צהובה על ריחה הדוּבשני; פעמוניות תמירות, לבנות וסגלגלות, דמויות צבעונים; אפונה מטפסת; סקאביוזות עדינות, צהובות, אדומות, ורודות, סגלגלות; צמחי צדי דרכים, עם שמץ של פלומה ורודה וניחוח כמעט לא מורגש ונעים; דגניות, הכחולות־בהירות באור השמש ובראשיתן, והמכחילות ומאדימות עם ערב ולעת זקנה; ופרחיה העדינים, הנודפים ריח שקד, הנובלים כהרף־עין, של הכשות.

ליקטתי לי זר גדול של פרחים שונים והייתי בדרכי הביתה, כשהבחנתי בתעלה בברקן נפלא בצבע פטל, במלוא פריחתו, מהמין שנקרא אצלנו "טטארי", ושעליו משתדלים לפסוח בקציר, וכשהוא נקצר שלא בכוונה זורקים אותו הקוצרים מן התבן כדי שלא ידקור את הידיים. עלתה בי מחשבה לקטוף את אותו ברקן ולהציב אותו באמצע הזר. ירדתי לתעלה ולאחר שהנסתי את דבוּר הבר השעיר, שמצץ את הפרח עד שנדבק אליו ושקע שם בשינה מתוקה ולאה, ניגשתי לקטוף את הפרח. אך המלאכה לא הייתה קלה. לא די שהגבעול דקר מכל עבריו, אפילו מבעד למטפחת שבה עטפתי את ידי – הוא היה חזק להחריד, כך שנאבקתי איתו כחמש דקות, תולש את סיביו אחד־אחד. כשקטפתי לבסוף את הפרח, הגבעול כבר היה כולו קרעים־קרעים, וגם הפרח עצמו לא נראה עוד רענן ויפה כקודם. מלבד זאת, בחספוסו ובהמוניותו, הוא לא התאים לפרחי הזר הענוגים. הצטערתי על שקטלתי לשווא את הפרח, שהיה יפה במקומו, והשלכתי אותו. "ובכל זאת, איזו עוצמה ותאוות חיים", הרהרתי כשנזכרתי במאמצים שבהם תלשתי את הפרח. "כמה התאמץ להגן על חייו, ובאיזה מחיר יקר מכר אותם!".

הדרך לביתי עברה בשדה בוּר של אדמה שחורה, שזה עתה נחרש. הלכתי עקלקלות במעלה הדרך המאובקת, שחורת הקרקע. השדה החרוש היה שייך לאחוזת אצילים, והוא היה רחב ידיים עד מאוד, כך שמשני צדי הדרך והלאה במעלה ההר לא נראה דבר חוץ מאדמת הבור השחורה, החרושה תלמים־תלמים שווים, שטרם שודדה. החריש היה הגון, ובשום מקום בשדה לא נראו ולו צמח או גבעול של עשב – הכול היה שחור משחור. "איזה יצור הרסני, אכזרי הוא האדם, וכמה מני יצורים חיים וצמחים השמיד כדי לקיים את חייו", הרהרתי, בעודי תר בלי משים אחר דבר־מה חי בלב אותו שדה שחור ומת. לפני, מימין הדרך, בצבץ שיח. כשקרבתי אליו, ראיתי שהשיח אינו אלא ה'טטארי', כזה שאת פרחו קטפתי והשלכתי לחינם.

שיח ה'טטארי' התפצל לשלושה גבעולים. אחד מהם נתלש ושארית הענף, הזדקרה כמו יד גדועה. השניים האחרים היה להם על כל אחד פרח. הפרחים האלה היו אי־אז אדומים, ואילו כעת השחירו. גבעול אחד היה שבור, ומחציתו, שפרח מטונף בקצהו, נידלדלה למטה; והאחר, אף על פי שהיה מגואל ברפש של אדמה שחורה, עוד הזדקר כלפי מעלה. ניכר היה שהשיח כולו נדרס תחת גלגל ורק אחר־כך שב והזדקף, ולכן ניצב עקמומי, ובכל זאת ניצב עדיין. כאילו תלשו לו נתח מגופו, שפכו את קרביו, עקרו את ידו וניקרו את עינו, אך עודו עומד ואינו נכנע לאדם, שהשמיד את כל אחיו סביבו.

"איזו חיוניות!", הרהרתי. "האדם הכריע עולם ומלואו, השמיד ריבוא מיני עשב, ואילו זה עודנו מסרב להיכנע".

ובזיכרוני עלה מעשה אחד משכבר הימים שאירע בקווקז, שמקצת ממנו ראיתי במו עיני, מקצת שמעתי מעדי ראייה, ומקצת דימיתי לעצמי. והרי אותו סיפור מעשה, כפי שהוא התגבש בזיכרוני ובדמיוני.

א

זה היה בשלהי שנת 1851.

בערב קר של נובמבר נכנס חאג'י מוראט רכוב על סוסו לאאוּל[1] הצ'צ'ני העוין מאחקט, האפוף עשן קיזיאק[2] מעלה ניחוח.

זה עתה נדמה קריאתו המתוחה של המוּאזין, ובאוויר ההרים הצלול, הרווי בניחוחו של עשן הקיזיאק, נשמעו בבירור,
מבעד לגעיית הפרות ופעיית הכבשים שהתפזרו בין הסאקלות[3] של האאול הדבוקות זו לזו כתאי כוורת, הצלילים הגרוניים של קולות הגברים המתווכחים וקולות הנשים והילדים שהגיעו מלמטה, מן המעיין.

אותו חאג'י מוראט המפורסם במעלליו היה הנאיב[4] של שאמיל,[5] והוא לא יצא לרכוב אלא בנס מונף ובליווי עשרות
מוּרידים[6] הדוהרים סביבו ומפגינים את אומנות הרכיבה שלהם. עתה, מעוטף בברדס ובחמילה, שרובה הזדקר מתחתיה, הוא רכב עם מוריד אחד, משתדל להתבלט פחות ככל האפשר, נועץ מבט זהיר בעיניו השחורות הזריזות בפני התושבים שנקרו בדרכו.

משהגיע אל מרכז האאול, לא רכב חאג'י מוראט ברחוב המוליך לכיכר, אלא פנה שמאלה, לסמטה צרה. כשקרב לסאקלה השנייה בסמטה, הכרויה במחצית ההר, הוא עצר והתבונן לצדדים. מתחת לסככה שבחזית הסאקלה לא היה איש, ורק על הגג, מאחורי ארובת החומר שטויחה זה עתה, שכב בן־אדם מכוסה במעיל מפרוות כבשים. חאג'י מוראט נגע קלות בניצב שוטו באיש השוכב על הגג, וצקצק בלשונו. מתחת לפרווה הזדקף זקן במצנפת לילה ובבּשמט[7] קרוע ומרובב. עיניו חסרות הריסים של הזקן היו אדומות ולחות, והוא מצמץ כדי לפקוח אותן. חאג'י מוראט מלמל כמקובל: "סלאם עליכום", וגילה את פניו.

"עליכום סלאם", אמר הזקן, וכשזיהה את חאג'י מוראט חייך בפה חסר שיניים. הוא קם על רגליו הרזות, והחל להכניסן לנעליים בעלות עקבי העץ, שעמדו ליד הארובה. לאחר שנעל את נעליו, תחב בלא חיפזון את ידיו לשרוולי מעיל פרוות הכבשים חסר הבִטנה והמקומט שלו, וירד בסולם שהיה מוצמד אל הגג, בגבו אל המדרגות. ובעת שהתלבש וירד, נענע הזקן בראשו על צווארו הדקיק, השזוף, חרוש הקמטים, ולעלע ללא הפסק בפיו חסר השיניים. כשירד לארץ, הוא תפס בתנועה של הכנסת־אורחים נדיבה ברסן סוסו של חאג'י מוראט ובארכובתו הימנית, אך המוריד החזק והזריז של חאג'י מוראט, שמיהר לרדת מסוסו, נחפז והרחיק מעט את הזקן ובא במקומו.

חאג'י מוראט ירד מסוסו ונכנס, צולע קלות, אל מתחת לסככה. נער כבן חמש־עשרה יצא חיש לקראתו מפתח הדלת, ונעץ בפתיעה באורחים את עיניו הבורקות, השחורות כדמדמניות בשלות.

[1]     יישוב כפרי של השבטים המקומיים בהרי קווקז.

[2]     זבל בעלי חיים כבוש ומיובש; כשהוא מעורבב עם חומר ועם תבן, משמש כדלק וכחומר בנייה.

[3]     בית כפרי, בנוי מתערובת של קיזיאק, תבן וחומר, בעל גג שטוח, המשמש למגורים ולמשק. בתים כאלו היו נפוצים באאולים.

[4]     ערבית: סגן נציב.

[5]     שאמיל (1871-1798), האימאם השלישי של הצ'צ'צנים ומנהיגם במלחמתם נגד הרוסים. ב־1859 נכנע לגנרל הנסיך אלכסנדר באריאטינסקי ומאז חי עם פמלייתו באחוזת הנסיך, במחוז קוּרסק במרכז רוסיה. הוא נפטר בזמן החאג' במכה.

[6]     חניך מוסלמי הנלווה לגבר אחר, שמשמש לו מאמן צבאי, מדריך ומופת. המוריד ממלא בדרך־כלל את כל פקודותיו של מורהו (המוּרשיד), עוזר לו בכול ונכון להקריב את חייו למענו.

[7]     מלבוש מקומי, מין חלוק או מעיל קצר, מבוטן בצמר־גפן.