בלוק

אחרי שאסף את הדואר וקרא בייאוש את המכתב מהעירייה עלה אפרים לביתו, בלע כדור נגד צרבת והתיישב במטבח במקומו הקבוע מתחת לחלון הפונה לרחוב. שם היטיב לחשוב על דברים שהטרידו אותו, החל מטרדות קטנות הנוגעות לטיפול השוטף בבניין, שחזרו והופיעו ולא הרפו כזבובונים שחורים הדבקים במטרתם, ועד טרדות הקשורות לטיפול המתמשך באמו, לבריאותו ולחיים בכלל, אשר מאז פרישתו משירות הקבע כקצין מִנהלה בכיר בצבא חלפו למרבה תמיהתו מהר יותר. דווקא עכשיו, כשלא הייתה לו שום מחויבות מקצועית, ומשוויתר על קשרים רומנטיים עם מי מבני המינים ויכול להקדיש את זמנו להנאות הקטנות של החיים – ליקיצה מאוחרת, לעבודה בגינה, ואפילו לישיבה בטלה בשמש, כפי שדימה לפעמים את חייו לאחר הפרישה – מצא קושי למצות את חייו כפי שתמיד רצה.רגע קל ישב והרעיד את רגלו השמאלית, ואז כשגמלה בלבו ההחלטה קם לחדר השני, נטל נייר מן המכתבה וכתב עליו באותיות גדולות "אספת דיירים דחופה", ובהיסוס הוסיף מתחת באותיות קטנות, "מחר אצל אפרים בשמונה בערב". הוא כמובן העדיף לערוך את האספה אצל הלגה, אך לא ניתן לבקש זאת ממנה בהתראה כה קצרה, במיוחד אחרי שקיימו את האספה האחרונה בדירתה, וגם בגלל עניין החתולים, והדף את ההתנגדות להזמין את השכנים לביתו.הוא מילא את קערת המזון הירוקה המונחת במרפסת השירות, ירד שוב למטה והניח אותה במרכז הדשא בחצר הבניין, מביט בזעף סלחני איך התחמן ושלושת סגניו, ועוד אורח ג'ינג'י חדש, מתנפלים עליה כבריונים וחוטפים את הגרגירים. באיחור מה הניף את ידו באוויר לגרש את האורח מהחצר, אך זה לא מש מהקערה ורק הביט בחוסר עניין ביד המערבלת את האוויר.