הדף האחרון בחיי – התכתבות בין אנטון צ'כוב לאולגה קניפר

מתוך המבוא: חמוטל בר־יוסף

אנטון צ'כוב (1904-1860) היה בן 38 כאשר פגש את השחקנית אולגה קניפר (1868-‏1959) בת ה־30, מי שהפכה אחר כך לאשתו ולאלמנתו. היא הייתה אחת מ־44 חברי התאטרון האמנותי של מוסקבה, שהוקם על ידי השחקן והבמאי קונסטנטין סטניסלבסקי ב־1893. על במה זו גילמה אולגה את דמותה של ארקדינה במחזהו של צ'כוב "השחף" (1898), לאחר מכן שיחקה את ילנה בהצגת הבכורה של "הדוד וניה" (1899), את מאשה ב"שלוש אחיות" (1901) ואת מאדאם רנייבסקיה ב"גן הדובדבנים" (1904). את שני התפקידים האחרונים צ'כוב כתב במיוחד עבורה.

קניפר נישאה לצ'כוב ב־1901. ההתכתבות ביניהם, שהייתה כמעט יום־יומית וּודאי שלא נועדה לפרסום, נמשכה כחמש שנים. בתקופה זו קניפר גרה במוסקבה והופיעה כמעט מדי ערב על במת התאטרון, ואילו צ'כוב, שסבל משחפת, גר ביאלטה, על חוף הים השחור, בהתאם להוראות רופאיו, או יצא למסעות ברוסיה ומחוצה לה.

סגנונם ואופיים של השניים היו שונים בתכלית. קניפר הייתה תאטרלית, פטפטנית, משתפכת, ונהגה לצטט שירים. הטקסטים שלה היו דרמטיים, דיבוריים וחיים, כמו רפליקה או מונולוג במחזה. נראה כי גם בחייה האישיים חשה קניפר שהיא על הבמה, משחקת במחזה כלשהו. היא כתבה על עצמה בגוף שלישי וכינתה את עצמה "השחקנית" ("הגיע הזמן לישון, שחקנית", כתבה לו כשהיא מדברת אל עצמה). היא כתבה ברטוריקה של דיבור ספונטני ונרגש, ושילבה מדי פעם מילים בגרמנית, שפת המוצא המשפחתי שלה. היא "התחננה" שוב ושוב: "מתחננת שתאכל היטב. על הברכיים ומתחננת בלהט. מנשקת אלף פעמים" (עמ' 437). היא נהגה לחקור אותו בקנאה וולגרית: "אנטון, למה אומרים לי מכל מיני כיוונים שאתה נשוי? זה נכון? למה לא סיפרת לי על זה? או שזה לא נכון? כאילו בפלך יקטרינוסלב התחתנת עם נערה שהכרת ארבעה ימים? הרי זה טיפשי, לא כן? או שזה היה אחיך?" (עמ' 147)

צ'כוב, לעומת זאת, כתב ביובש, בחסכנות ובהומור, תוך שילוב פה ושם של מילים בצרפתית ובאיטלקית (לעתים חתם בשם "אנטוניו"): "כשתראי את גורקי תודי לו בשמי שבמערכה השנייה של המחזה ['בשפל', מחזה של גורקי] אין לך מה לעשות, ולכן יש לך זמן לכתוב לי מכתבים" (עמ' 484). במיוחד בלט יחסו ההומוריסטי כלפי מותו המתקרב. ב־2.5.1901 הוא כתב לה: "אם תתחתני עם וישנייבסקי מתישהו, אז שזה לא יהיה מאהבה אלא רק מתוך חשבון קר. [...] ברור שהוא סומך על זה שבקרוב תתאלמני. אבל תגידי לו שאני דווקא – כדי להכעיס – אשאיר צוואה, שבה אני אוסר עלייך להינשא" (עמ' 177). הוא התייחס לעצמו בלעג, לעתים בהתאכזרות. בכל פעם שנגע בנושא רגיש הוריד את נימת דבריו אל המגוחך או הדוחה. הוא לא נהג להתלונן ודחה גם את תלונותיה. עם זאת, הוא התאמץ להיות קליל, להתגבר על רגשות קשים ולהיות שרמנטי: "כלבלבה חמודה שלי, אני לא הייתי נותן לסובורין מחזה לתאטרון שלו, אפילו אם היה נותן לי 100 אלף. אני בז לתאטרון שלו, בעיניי הוא מתועב. השקדייה כבר פורחת, עץ החבושים גם הוא פורח, ואני לא מרגיש טוב היום" (עמ' 529).

--------------------------------------------------------------------------------

 16 ביוני 1899, מֶליחובו

מה זה צריך להיות? איפה אתם?^[1] את לא שולחת לי ידיעות על עצמך בעקשנות שכזאת, עד כי אנחנו כבר לגמרי מגששים באפלה, וכבר מתחילים לחשוב ששכחת אותנו והתחתנת בהרי הקווקז.^[2] אם זה כך, אז עם מי? האם החלטת לנטוש את הבמה?

לשכוח את הסופר – הוי, כמה זה נורא, כמה אכזרי, כמה בוגדני!

כולם שולחים לך דרישת שלום. אין שום חדש. אפילו לא זבובים. אפילו העגלים לא נושכים. רציתי ללוות אותך לתחנת הרכבת, אבל למזלי הגשם לא אִפשר לי.

הייתי בפטרבורג, הצטלמתי שתי תמונות. כמעט קפאתי שם. אסע ליַאלְטָה לא לפני תחילת יולי.

ברשותך אני לוחץ את ידך בחום, ומאחל לך כל טוב.

שלך,

א. צ'כוב

17 ביוני 1899, מליחובו

שלום לָך, הדף האחרון בחיי, שחקנית דגולה של ארץ רוסיה. אני מקנא בצ'רקסים שרואים אותך מדי יום ביומו.

אין שום חדש או חדשות. היום הגישו לארוחת צהריים בשר עגל, זאת אומרת שלא העגלים נושכים אלא להפך, אנחנו בעצמנו נושכים את העגלים. אין יתושים. את הדומדמניות אכלו העורבים.

אני מאחל לך מצב רוח נפלא וחלומות מרתקים.

נתתי למאשה את הכתובת: מיכאילובסקאיה 233. כך? אנסה לכתוב עוד ממְצְחֶטָה, מהאחוזה של בֶּרג. כתבי כשתהיי ביאלטה.

23-22 ביוני 1899, מְצְחֶטָה

בבקשה ממך, אל תחשוב שזאת רק תשובה למכתבך. הייתי כותבת לך מזמן, אבל הייתי במצב רוח כל כך מזופת שלא הייתי מסוגלת לכתוב אפילו שורה. זה רק היום השני שאני מתאוששת, ומתחילה לחוש ביפי בטבע. היום קמתי בשעה שש ויצאתי לשוטט בהרים, בפעם הראשונה לקחתי איתי את "הדוד וניה", אבל בעיקר רק ישבתי עם הספר ונהניתי מהבוקר המדהים ומהמראה המופלא בהרים הקרובים והרחוקים שמעל לעיירה מצחטה, שנמצאת במרחק קילומטרים אחדים מאיתנו, במקום המפגש של הנהרות קוּרָה ואָרָגְבָה.^[3] הרגשתי ערנית, בריאה ומאושרת. אחר כך ירדתי למטה לדואר, לקחת עיתונים ומכתבים, קיבלתי את המכתבון שלך, שגרם הנאה רבה, ואפילו צחקתי בקול. ואז חשבתי לי איכשהו שהסופר צ'כוב שכח את השחקנית קניפר. אז בכל זאת אתה זוכר אותי לפעמים? תודה רבה לך. האם אתה עושה משהו מעניין במליחובו? האם קר מאוד שם? אני כה מאושרת שאני יכולה להתחמם בשמש הדרום אחרי הקור של חודש מאי. מה שלום אחותך מריה פבלובנה? האם היא מציירת או מתבטלת? תגיד לה שאני מנשקת אותה חזק ושאני אכתוב לה. ולמה העגלים כבר לא נושכים? האם הכלבים שלך, בְּרוֹם וְכּינין, חיים עדיין? האם אתה עוד יושב לעתים קרובות על הספסל שליד השער? למרות היופי של המקום הזה, אני חושבת לעתים קרובות על המרחב בצפון שלנו. ההרים כאן מדכאים. לא הייתי יכולה לגור כאן זמן רב. אבל יפה כאן מסביב, שבילי טיול נהדרים, הרבה חורבות עתיקות. במצחטה יש כנסייה גרוזינית עתיקה ומעניינת. לא רחוק מבית הקיץ שלנו, בתוך הפארק, שוכנת לה כנסייה פיוטית קטנה, כנסיית נינה, הפטרונית הקדושה של גאורגיה, משוחזרת כמובן, ובה גרות שתי נזירות אוהבות שקט ובדידות. אולי היית קופץ לכאן, אנטון פבלוביץ, באמת יפה כאן, ומכאן היינו יכולים לנסוע יחד לבָטומי וליאלטה, מה אתה אומר? אחי קרל ואשתו ילנה הם אנשים טובים, הם היו שמחים מאוד לבואך. אולי תחשוב על זה. לא מזמן יצא לנו לנסוע בדרך שנסללה מחדש עד אלכסנדרופּוֹל – עד קַרְס לא סללו עדיין – איזה יופי! היינו בקרון האחרון, שהיה רק שלנו, כך שמהחלון האחורי יכולנו כל הזמן לראות את מלוא הנוף המרהיב. בחיים לא ציפיתי לראות נוף כה נהדר. אי־אפשר לתאר אותו במילים ספורות, ואם אתחיל לכתוב לא אגמור, מוטב שאספר לך בעל־פה.

לא הספקתי לסיים את המכתב אתמול. בערב עשינו טיול של כתשעה קילומטרים. הלכנו בערוץ מעניין אחד, מכוסה כולו אבנים, בלי סימון דרך, כך שהתעייפתי לגמרי ולא היה לי כוח לכתוב. היום שוב קמתי בשש, טיילתי קצת ואחר כך שחיתי – בפארק שלנו יש בריכה גדולה מצוינת, עם מֵי המבוע המפורסמים של מצחטה, 12-11
מעלות – נשמע לך טוב? הייתי שוחה שם מזמן אילולא התמוטטתי לאחר הנסיעה הנה: שבועיים הרגשתי לא טוב.

בדרך הראשית של גרוזיה נתקענו שעות, כמובן, שם הרי אף פעם אי־אפשר לנסוע חָלָק. חיכינו יומיים ליד הר הקָזְבֶּק, כי לא הצלחנו להשיג כרכרה ונאלצנו לנסוע בישיבה על רצפת אומניבוס עם כל המזוודות – זה מה שקורה כאן! אבל היה שמח, היינו חבורה נהדרת של 11 פליטים. כשהיינו ליד הקזבק, שכבתי יום שלם חצי מתה בגלל כאב ראש רצחני. נו, תראה איזה חור בראש עשיתי לך, איזה שעמום. אם זה כך, סלח לי, לא אעשה זאת יותר. אני מחכה למכתב מסרֶדין שנמצא ביאלטה. נודע לי מאימא שהוא לא מרגיש טוב.

אכתוב לך כאשר אסע מכאן. אתה לא אוהב הפלגות בים? מסור נא דרישת שלום לאימך ולאחותך.

לוחצת את ידך.

אולגה קניפר

ואתה עוד תכתוב לי? אולי יופיעו זבובים במליחובו?^[4]

5 באוקטובר 1902, יאלטה

שלום, שחקנונת! אימא יצאה לדרך ב־1 באוקטובר, ואז קיבלתי ממנה מכתב, שממנו למדתי שהיא איחרה את הרכבת ונשארה ללון בלילה בסבסטופול, ובוודאי בילתה את הלילה באיזושהי אכסניה זולה להחריד. איפה היא כעת – אינני יודע. אולי היא עדיין בסבסטופול. ואת הלכת לפגוש אותה בתחנת הרכבת ב־4 באוקטובר! את רואה מה יוצא כשלא שומעים בקולי! הרי כתבתי לך לא לנסוע לפגוש אותה, כי היא עלולה לא להגיע למוסקבה לפני ה־27 בנובמבר, ואז היא תגיע בוודאי במחלקה הרביעית בקרון הסחורות. תדאגי שהיא תיסע לפטרבורג במחלקה הראשונה של רכבת הדואר, או ברכבת שיוצאת ומגיעה חצי שעה אחרי רכבת הדואר.

ברגע שתקבלי ממני מברק או מכתב על בואי, שלחי מישהו לבית מרקחת, וקני לי 200 גרם שמן דגים טהור מזוקק.

אני אגיע או ב־14 או ב־17. אמרו לי שכל הכרטיסים נמכרו עד ה־15, ואם כך, לא אוכל לבוא לפני ה־17. בכל אופן, כתבתי לסבסטופול, ואני מחכה עכשיו לתשובה.

אני אוכל כראוי. סבתא מבשלת מרק ובשר. אני אוכל אבטיחים. אמרי לאימא, אם היא כבר הגיעה, שנסטיה עדיין לא הלכה, ושאני שמח על כך, כי יש מישהו לערוך את השולחן ולהכניס את האורחים. העגורים מקבלים אוכל ומרגישים טוב. כל היום הם נחים, אבל מאיזו עבודה – איני יודע. הכלבים אוכלים וישנים כל היום. מזג האוויר בהיר, חמים, אפילו חם מאוד.

נו, אלוהים איתך, שִׂמחה שלי. תהיי שלווה ושמֵחה, ואני אוהב אותך על כך יותר מתמיד.

א. שלך

5 באוקטובר 1902, מוסקבה

יומיים לא כתבתי לך, יקירי שלי! הרי זה נורא. גם עכשיו אני כותבת מכתב טיפשי, כך אני מרגישה. כל הזמן אני ממהרת לאן שהוא. הפתיחה מתקרבת, ואצלי כאילו דבר לא מוכן.

היום חמים, עשר מעלות, אבל בוץ. אתמול הייתי מיואשת. נסעתי לפגוש את אימך כמו שכתבת, ב־4 בחודש ברכבת הדואר, ולא פגשתי אף אחד. בתחילה נבהלתי, ואחר כך החלטתי שהאשמה היא בַּיחס העוין שלך למברקים. אתה חסכת – ואני בזבזתי רובל אחד לחינם כשנסחבתי לתחנת הרכבת ובחזרה. אתה מרגיש בזה, עריץ נשמתי? ונוסף לכך – החרדה. גם איוון ואשתו הגיעו, וכולם לא ידעו מה לחשוב. נחכה היום.

היום עבדנו על "בורגנים" ועל "שלטון החושך". שלשום בערב, בפעם הראשונה, עשינו חזרה על סצנה חדשה. נפלא! מרחב, חשק. הכול טוב. אבל עשינו חזרה גרועה. שיחקנו קצת את המחזה, ואני כבר משועממת. שלא מרצון, הכול מזכיר את המחזות שלך, שכבר בוצעו בלי־סוף, אך אינם משעממים.

למה לא שלחת את המערכון ההומוריסטי המשוכתב? מרקס הדפיס, וכבר ביצעו אותו לפנינו. זה לא טוב. סטניסלבסקי התרעם.

אתמול בישלנו את "בורגנים" ליד השולחן, משעה אחת עד שש. ואיך! נסעתי לנמירוביצ'ים לארוחת ערב. ישבתי זמן לא רב. נמירוביץ עדיין חלש, הוא יישב בבית עוד כשבוע. קוטיק מסַדרת את הדירה וכועסת על ההשמנה של יוז'ין. הייתה שם מדאם קצ'לובה, והיא סחבה אותי אליה. קצ'לוב נורא מצחיק בבית, כמו בתאטרון.

מתוק שלי, אז מתי אתה בא? איך אתה אוכל? כתוב הכול ובפירוט, אני מתחננת.

הכלבלבה שלך.

6 באוקטובר 1902, מוסקבה. מברק

אימך הגיעה בשלום אתמול. מנשקת. אוליה

[1]     בשלב זה של ההתכתבות צ'כוב פונה אל אולגה קניפר בצורת הנימוס "אתם".

[2]     במאי 1899 אולגה קניפר בילתה שלושה ימים בביתו של צ'כוב במליחובו. אחר כך נסעה למצחטה שבקווקז לאחיה.

[3]     במקום זה נמצא מנזר ששימש השראה ליצירתו של לרמונטוב "מְצִירִי".

[4]     תשובה על מה שכתב צ'כוב במכתבו מה־16 ביוני.