הצעצוע הזועם

הגנבים

כאשר הייתי בן ארבע־עשרה, סנדלר זקן מאַנְדָלוּסְיָה ערך לי היכרות עם התענוגות והמעללים הכלולים בספרות הבלשית. סדנת העבודה שלו הייתה ממוקמת לצד נפחייה בעלת חזית ירוקה ולבנה, במבואה שהובילה אל בית ישן ברחוב רִיוָדַוְיָה, בין סוּד אָמֵרִיקָה לבין בּוֹלִיבְיָה.

קדמת אותו הצריף הייתה מקושטת בכריכות הצבעוניות של החוברות שסיפרו על ההרפתקאות, שחוו שודד הים מוֹנְטְבַּרְס והמוֹהִיקָן וֵנוֹנְגוֹ. אנחנו, הנערים, בכל פעם ופעם שהיינו משתחררים מבית הספר, נהגנו לעצור שם ולהתענג על ההתבוננות בהדפסים הצבעוניים המשתלשלים מהדלת, דהויים מפאת אור השמש.

לפעמים היינו נכנסים אליו כדי לקנות ממנו חצי חפיסת סיגריות מתוצרת בָּרִילֵטֶה, והגבר תמיד הרביץ אז קללה, כי ממש לא בא לו לנטוש את השרפרף שלו כדי להתעסק איתנו.

הוא היה שפוף גו, בעל פנים שקועות ומזוקנות, ובהליכתו קרטע קמעה במעין צליעה מוזרה, בכף רגל עגלגלה כמו פרסה של פרד ובעקב אשר נפנה תדיר כלפי חוץ.

כל אימת שראיתי אותו, הייתי נזכר בפתגם שאימי נהגה לשנן: "הישמר מפני אלה שאלוהים הטביע עליהם חותם."

לרוב החליף איתי אותו איש כמה וכמה משפטים, ובעודו שולה איזשהו מגף מרופט מתוך האנדרלמוסיה של פיסות העץ וגלילי העור, היה במרירות המאפיינת מפסידנים מתחיל לספר לי סיפורי סיפורים על השודדים המפורסמים ביותר שספרד ידעה מימיה, או קושר כתרים ומרעיף מחמאות על ראשו של איזשהו לקוח נדיב שנהג לסור אליו כדי שהוא יצחצח את נעליו, ולתשלום היה מוסיף תשר של עשרים סֶנְטָאבוֹ.

בגלל היותו רודף בצע חייך תמיד כשנזכר בלקוח הזה, וחיוכו המטונף שלא הספיק כדי להתפיח את שקעי לחייו, העווה את שפתו העליונה שסוככה על שיניו המשחירות.

אף על פי שהיה כעסן מעצם טבעו, הוא רחש לי חיבה, ותמורת ריבית של חמש פרוטות השאיל לי את הספרונים שהצטברו אצלו בעקבות היותו מנוי זמן רב.

כך, בעודו מפקיד בידיי את סיפור חייו של דְיֵגוֹ קוֹרְיֶנְטֶס, אמר:

"הבחור הזה, חביבי, היה... חמד של בחור!... הוא היה מה־זה חתיך מהמם, ושכירי החרב הקטלאנים הלכו והרגו אותו..."

קולו של בעל המלאכה רטט ורעד בצרידוּת:

"מה־זה חתיך מהמם... אבל איזה מזל ביש שהיה לו..."

אחר כך שב ושקל את מילותיו:

"תאר לעצמך... הוא נתן לעניים את מה שלקח מהעשירים... הייתה לו אישה בכל משק... הוא היה מה־זה חתיך מהמם..."

בכוך ההוא, שצחנת הדבק והעורות השתלטה על חלל האוויר בו, עורר בי קולו של האיש חלום על רכסים מוריקים. בנקיקי ההרים חוללו להן חבורות צוענים... ארץ שכּל כולה הררית ומיוחמת נגלתה לעיניי בעקבות תיאורו.

"כן, הוא היה מה־זה חתיך מהמם," שב ואמר הצולע ופרק מעליו את עצבותו במהלומות פטיש מרככות שהֵטיח בסוליית עור, אשר הניח מבעוד מועד על משטח הברזל שייצב בין ברכיו.

לאחר מכן, בעודו מושך בכתפיו כמשליך מעליו רעיון עוועים כלשהו, סינן יריקה בין שיניו אל אחת הפינות ובה־בעת חידד בתנועות מהירות את המרצע על האבן המשחזת.

אחר כך הוסיף:

"אתה עוד תראה איזה קטע מקסים זה כשתגיע לדוֹנְיָה אִינֵסִיטָה ולמזללה של דּוֹד פֵּסוּנְיָה," ומשהבחין שבכוונתי לקחת איתי את הספר, צעק לי כמתריע:

"שמור עליו, ילד, זה עולה כסף..." בשעה ששב והתמסר למלאכתו, הִטה את ראשו שכוסה עד אוזניו בכובע שצִבעו כצבע העכבר, חיטט באצבעותיו המזוהמות מרוב דבק במגירה, ובעודו תוחב לפיו שפע מסמרים, הוסיף להלום בפטיש טוק... טוק... טוק... טוק...

עם אותה ספרות שטרפתי בקריאת אינספור החוברות ההן נמנו סיפורו של חוֹסֵה מָרִיָּה, "הבָּרָק של אַנְדָלוּסְיָה", והרפתקות דוֹן חַיְמֶה, "המזוקן", כמוהם כמעלליהם של בני בלייעל אחרים, עלילות אמינות וציוריות שהחוברות הצבעוניות הציגו בדרך זו:

הפרשים היו רכובים על הסייחים שאוכפיהם נאכפו עליהם לעילא ולעילא, פניהם הסמוקות של הגברים היו מעוטרות בפאות לחיים שחורות משחור, הצמות בסגנון לוחמי השוורים כוסו בכומתות בוהקות שנהוג לחבוש בקוֹרְדוֹבָה, ועל הכיסוי של כל אוכף התבלט רובה קצר קנה בעל לוע המתרחב בקצהו. בדרך כלל הושיטו הפרשים במחווה אבירית של רוחב יד שקית צהובה, גדושה בכסף, לאלמנה שהחזיקה פעוט בזרועותיה בעומדה למרגלות גבעה ירוקה.

חלמתי אז להיות שודד דרכים ולחנוק אנשי שררה רדופי זימה, לתקן עוולות, להגן על אלמנות ולזכות באהבתן של עלמות חן.

נזקקתי לרֵע שישמש לי בן לוויה באותן חוויות נעורים, ורֵע זה היה אֶנְרִיקֶה אִירְסוּבֵּטָה.

אותו נער בטלן זכה תדיר לכינוי החיבה המחמיא "הזייפן".

הינה כיצד זוכה אדם במוניטין וכיצד היוקרה של אחד העושה עדיין את צעדיו הראשונים, מסייעת לו במלאכת המחשבת של תעתוע בזולת ושל הונאתו.

אֶנְרִיקֶה היה בן ארבע־עשרה כאשר עלה בידו להוליך שולל בעל בית חרושת לסוכריות, ויש באותה התרמית משום עדות ניצחת לכך שהאֵלים קבעו כבר מבעוד מועד מה תהיה דרכו של חברי אֶנְרִיקֶה בעתיד. אולם מכיוון שהאלים ערמומיים מעצם טבעם, איני מתפלא כהוא זה כשאני מעלה עכשיו את זיכרונותיי על הכתב, ותוך כדי כך מתעדכן ביחס לעובדה שאנריקה מתגורר כיום באחד מאותם מלונות, שהמדינה מנדבת לנועזים ולנוכלים.

האמת היא זאת:

כדי לעודד את מכירת מוצריו הכריז איזשהו בעל בית חרושת על תחרות נושאת פרסים, שהזוכים בהם היו אמורים להצליח לצבור אוסף שלם של דגלי אמריקה, ודגל אחד ויחיד צורַף מאז ואילך לעטיפת כל ממתק שיוצַר אצלו.

עיקר הקושי (בהתחשב בנדירוּת אותו הדגל) היה במציאת דגל ניקרגואה.

כידוע, תחרויות אבסורדיות מעין אלה גורמות לבני עשרה ללכת שבי אחריהן, ומשולהבים מחמת עניינם המשותף בהן, הצעירים מתחילים לדווח איש לרעהו מדי יום ביומו על התקדמותם במשימה ועל הישגיהם במיזם התובע מהם סבלנות.

ובכן, אנריקה הבטיח לחבריו מהרובע — אחדים מהם שימשו שוליות נגרים ואחרים היו בני החלבן — שהוא יזייף את דגל ניקרגואה בתנאי שאחד מהם יביא לו דגל כזה.

הנערים פקפקו... היססו שהרי היטב ידעו איזה שם יצא לו לאותו אִירְסוּבֵּטָה, אלא שאנריקה ניאות להציע בנדיבותו שני כרכים של "תולדות צרפת", ספרים פרי עטו של מ' גִיזוֹ, כערובה לביצועיו ולבל יוטל עוד שום ספק ביושרה שבכוונותיו.

כך סגרו ביניהם עניין על המדרכה, מדרכתו של הרחוב שהוביל אל דרך ללא מוצא, זו שפנסי רחוב צבועים בירוק עמדו בקצותיה, דרך עם בתים ספורים ובשוּליה חוֹמות לבֵנים ארוכות. על הגדרות המרוחקות השתרע בניחותא פיתול תכול של חלקת שמיים, ורק קולו של הניסור החדגוני, המתמשך והאינסופי, או געיית הפרות שבמחלבה היו אלה שנסכו באותה הסמטה עצב וצער.

בשלב מאוחר יותר נודע לי כי באמצעות השימוש בטוש ובדם העתיק אנריקה את דגל ניקרגואה במיומנות כזאת, שלא אפשרה להבדיל בין המקור לבין ההעתק.

כעבור ימים אחדים גילה לנו אִירְסוּבֵּטָה על רובה אוויר חדיש שאותו הוא מכר לסוחר בגדים משומשים מרחוב רֵקוֹנְקִיסְטָה. דבר זה אירע בתקופה שבּוֹנוֹ האמיץ ווָלֵה הגיבור הטילו אימה על פריז.

עוד קודם לכן קראתי יותר מארבעים כרכים שכתב הוִיקוֹנְט פּוֹנְסוֹן דוּ טֵרַאי על בנה המאומץ של אימא פִיפָּר, רוֹקַמְבּוֹל הנערץ, ושאיפתי הייתה להיות שודד משכמי ומעלה.

ובכן: התוודעתי לאירסובטה באחד מימי הקיץ במכולת המזוהמת שברובע מגורינו.

עומס החום בעת שנת הצוהריים גדש את הרחובות, ובעודי יושב על חבית של עשבי תה צמחים שוחחתי עם אִיפּוֹלִיטוֹ, אשר ניצל את הסייסטה של אביו כדי לייצר מטוסי קרב עשויים מקני במבו. אִיפּוֹלִיטוֹ רצה להיות טייס, "אבל קודם כול צריך לפתור את הבעיה של היציבות הספונטנית". בזמנים אחרים העסיק אותו פתרון הבעיה של מכונת התנועה המתמדת, והוא נהג להיוועץ בי ולשאול לדעתי באשר להגיגיו וללבטיו.

אִיפּוֹלִיטוֹ, במרפקים שעוּנים על עיתון מטונף בשומן חזיר שנפרשׂ בין ארונית הגבינות לבין הצירים האדומים של החשבונייה המשמשת בקופּה, כרה אוזן לסברה שלי בעניין:

"המנגנון שפועל בשעון לא יעיל במדחף. רק תכניס לתוכו מנוע חשמלי קטן ותצמיד ת'סוללות היבֵשות לשלדה של האווירון שלך."

"אז זה כמו שעושים בצוללות..."

"איזה צוללות? הסכנה היחידה שיש זה שהזרם עלול לשרוף לך ת'מנוע, אבל ככה האווירון יטוס בצורה הרבה יותר מאוזנת, והסוללות על בטוח לא ייגמרו בצ'יק צ'ק."

"תגיד, המנוע לא יכול לפעול בטכניקה אלחוטית? 'תה צריך לברר לי בקשר להמצאה הזאת. זה יהיה מה־זה פגז, 'תה לא חושב?"

בו ברגע נכנס אנריקה.

"צ'מע, איפוליטו, אימא שלי מבקשת שתיתן לי חצי קילו סוכר על החשבון."

"אנ'לא יכול, צ'מע, אבא אמר לי שעד שאתם לא משלמים מה שרשום אצלו בפנקס..."

אנריקה עיקם קמעה את גבותיו:

"אני מה־זה בהלם, איפוליטו!..."

איפוליטו הוסיף אז בנעימה מפייסת:

"אם זה היה תלוי בי, אז 'תה בטח יודע... אבל זה ככה בגלל אבא שלי," ובעודו מצביע עליי, שבע רצון מכך שנמצאה לו דרך להסב את השיחה אל עניין אחר, פנה אל אנריקה והוסיף:

"תגיד, 'תה לא מכיר את סִילְבְיוֹ? הוא חת'כת תותח."

ארשת פניו של אירסובטה התבהרה בהבעת הערכה:

"אהה, אז זה אתה? כל הכבוד. הבחור מהרפת סיפר לי שבהפגזה 'תה לוקח את כולם בהליכה..."

התבוננתי בו בשעה שדיבר.

הוא היה גבוה וצנום. בלורית שחורה מבריקה התאדוותה מעודנת על מצחו הקמור ועטור הנמשים. עיניו, צבען כצבע הטבק, היו מלוכסנות במקצת, ובחליפה החומה והמרופטת שלבש ניכר בבירור כי היא הותאמה למידות גופו בידי הדיוט במלאכת החייטוּת, בידיים אשר לא הצטיינו במיוחד בתפירה.

בשעה שנשען על קצה הדלפק שבמכולת, נח סנטרו בכף ידו. הוא נראה מהורהר.

ההרפתקה שהודות לה כוניתי "חת'כת תותח" הוסיפה להתהדהד, ובעונג עודני נזכר בה.

קניתי מפועלים מסוימים שעבדו באיזושהי חברת חשמל צינור ברזל וקילוגרמים אחדים של עופרת. מהחומרים האלה יצרתי את מה שנהגתי לכנותו בשם "המפץ" או "המפגיז". כך עשיתי זאת:

תחבתי את צינור הברזל לתוך הקצה של תבנית עץ משושה שהייתה מצופה מבפנים בחֵמָר. מילאתי בהדרגה את החלל של התבנית בין דופן לדופן בעופרת מומסת. לאחר ששברתי את הציפוי, שייפתי בפצירה גסה את הגוש שיצרתי וקיבעתי את הקנה של התותח במקומו באמצעות כמה וכמה מהדקים עשויים מרצועות פח, שהוצמדו למסד שהקמתי מהקרשים העבים ביותר של איזשהו ארגז קֵרוֹסִין.

המפגיז הזה שלי היה יפהפה. נהגתי לטעון אותו בקליעים בקוטר שתי אצבעות, ותכולתם הייתה שקיות כותנה ממולאות באבק שְׂרֵפָה.

כל אימת שליטפתי את המפלצת הקטנה שלי, שבתי וחשבתי: "התותח הזה מסוגל להרוג, התותח הזה מסוגל להרוס,' והוודאות שלי ביחס לכך שעלה בידי ליצור סכנה צייתנית וקטלנית, הרעיפה עליי שמחה בשפע.