הקודם
הבא
הקודם
הבא
מחיר קטלוגי:
74.00
₪
מחיר באתר:
₪74.00 ₪37.00
הצל הוא מעין ציר וסביבו במעגלים נעים השירים. במעברים ממעגל שירי אחד למשנהו מתפתח הרכיב המטפורי לישות עצמאית , אזוטרית , המלכדת למהות אחת גוף גשמי "גדוש בגופי" וצל "ריק כמו ראי".זוהי ישות מעין אנושית (גוף ונפש) הפורשׂת מצע וידויי, הגותי, מתוך התבוננות פיוטית על מהלך חיים מחזורי. במשמעות זו ,של גילום רב גוני, מתפקד הצל כִּמשורר .הצל שואב את קיומו מהנוף המואר, המייצג מטונימית הלוך רוח , או נקיטת עמדה לגבי ההוויה. במובן זה, עם בוא האפלה, כלה הצל בעולמה של שירה...רַק הַצֵּל מְשׁוֹרֵרעַל פִּי תַּבְנִית קְדוּמָהכְּשֶׁל זִקְנָה מַעְפִּיל בַּדּוּמִיָּהשֶׁקִבֵּל מֵהָאֲדָמָהוְעִם הַשֶּׁמֶש הַמְעַוֵּר מִמּוּל הוֹלֵך וּפוֹחֵתנָמוֹג וְנָחבַּמָּקום שֶׁבּוֹ הַיּוֹםאֶת שִׁירוֹ שָׁכַח" ספריה הקודמים: ארבע קרנות ולבנה (כרמל 1992)כובעים ללא פנים (כרמל 2008)לרגע אחד (כרמל 2015)
ביקורת ועוד איך תהיה...ובענפי הצל, משב רוחם שעתו המוארת של הצל / צופיה פן / כרמל ירושלים / 81 עמ' / 74 שקלים רן יגיל צוֹפִיָּה פָּן היא משוררת שעסקה בעבר בהוראת הספרות ומאחוריה שלושה ספרי שירה כולם, כמו הספר הזה החדש "שעתו המוארת של הצל", ראו אור בהוצאת "כרמל". צריכה האמת להיאמר: השם של קובץ השירים הוא קצת מתחכם ובנאלי. אור וצל בשירה הם עניין נדוש ומוכר. הרי כבר בפואמות הליריות היפות של ב. מרדכי, למשל "אור לעת ערב" יש משחקי אור וצל בעניינים מהותיים של קיום, ואם נרצה ללכת הלאה, הרי אפילו נתן זך בפואמה המוכרת שלו "המוות בא אל סוס העץ מיכאל" שוזר שורות קיומיות בעקבות "תהילים" באשר לצל: " הָיִיתִי כָּאן. זֶה בָּרוּר כַּצֵּל. / לְמַה שֶּׁאָמַרְתִּי אִישׁ אֵינוֹ שׁוֹאֵל." או " אֲשֵׁמָה בַּת יִפְתָּח, סוּס הָעֵץ מִיכָאֵל. / אֵין לְךָ אוֹהֵב גָּדוֹל מִן הַצֵּל." או " סַפֵּר לָהּ עַכְשָׁו. מַה תְּחַכֶּה? / יָמֶיךָ כְּצֵל עוֹבֵר. מַה תְּחַכֶּה?" או " סַפֵּר אֶת אַגָּדַת סוּס הָעֵץ מִיכָאֵל. / וְאֵיךְ, אֲבוֹי לְכֻלָּנוּ, יָכֹל לוֹ הַצֵּל." עם זאת, כיוון שפן ממוקדת מאוד בכל שערי הספר בדימוי הארכיטיפי הזה ומנסה למצות אותו, לסחוט אותו עד הסוף, הרי שבסופו של דבר טוב העניין והוא משרת את הספר על שעריו ועל שיריו. הצל והאור מלווים אותה בכול: דרך שירי הטבע והמגע עמו, שירי ההתבוננות אל תוך הנפש, שירי הילדוּת והחיילוּת, שירי משפחה וחברה; אך לטעמי השער החזק ביותר בספר הוא "באשמורת הצללים" שעוסק כמובן בשואה. הוא המובחן ביותר, ודימוי הצל, שחובר למושג הנורא "אבק אדם" שניסו לעשות מאבותינו הגרמנים ולא צלחו, הוא עוצמתי ביותר. אלה אינם עוד שירים על השואה, אלה שירים ממוקדים שיש בהם ספציפיקציה יתרה שמעניקה להם רזולוציה מעצימה – הם סבּים סביב "יד ושם, רשות הזיכרון לשואה ולגבורה". הנה השיר "כיפת התמונות (יד ושם)": "הפָּנים נצפים מהמראָה / אינם נפרדים מחופּת שמיים ותִקרה / הם מביטים אל עצמם / אין להם אלא אותם / דיוקנאות סוּמים / בשחור לבן // הם ניבטים מהמראָה / כמעומֶק בית נטוש / בעת זריחה / לכל אחד יש שֵׁם נמען / ואב קדמון / שמת עם לידתם / עפעפֵּי העיניים פקוחים / כמו צֻווּ להתעורר / עד קץ ימים / ולצרף לאוויר שהם נושמים / רוח המפיחה חיים // גם אני פנים / עפעף נעצם / משמע אני קיים / ומשאלות ליבם // ובענפי הצל / משב רוחם // ורק מראָה / בַּעֲבִי שמיים ותִקרה / מפרידה ביני לבינם / כמו בין אִוושה בָּעץ / לרחש צילו הרומֵץ". אין ספק כי בשער הזה אתה חש "כְרונוטופּ" (צירוף מושגי של זמן הופך מקום ומקום הופך זמן, מושג שטבע חוקר הספרות מיכאיל בכטין באשר לתיאוריה שלו על הרומן) של חדר כמיקרוקוסומוס של הגיהינום או אם לדייק כפלנטריום של הפלנטה האחרת כאותו מושג שיצק בנו הסופר ק. צטניק, והשיר הנועל את השער "הֶעָלֶה" מתכתב יפה עם הענף העדין של הצייר אגון שילה על עטיפת הספר. אך לא הכול טוב ויפה בששת שערי הספר הזה. ישנם גם הרבה שירים שאינם צולחים וגולשים אל עבר הבנאלי. השירים הארס-פואטיים חלשים ברובם, המרובעים הבאים ברצף בחלקו הראשון של הספר (אני וצילי) גם הם אינם עוצמתיים. אף הניסיון להשתמש בארכיטיפים קדומים ומוכרים הנושאים בחובם היבט פמיניסטי כמו חוה ונחש במחזור הקרוי "חוָה" לא צולח. לעומת זאת, שירים משל פן שיש בהם מן הזיקה לטבע תוך שימוש באור וצל ואומרים משל, ככה על הדרך, באשר לטבע האדם, יש בהם עוצמות ויש לא מעט כאלה על פני הרצף. אפשר לקבוע בפירוש כי העיסק בטבע מיטיב עם שירתה. למשל בשיר "שחף", או בשיר "נוקטורן". בכלל, הספציפיקציה מיטיבה עם השירים. אם כבר טבע, אז עיסוק בגרמי שמיים, תוך חילופי יום ולילה. הנה השיר "נוקטוּרן": "כוכבים / כְּראשי מסמרים / בְּלוח השמיים / מונְעים הֲצָפָתוֹ / בִּתהום משחירה של מים // כוכבים צפים / ולוח השמיים נקבים / נקבים / גומעים אֶל קִרבּם / תכלת יום / מדֶמע ים // ואין מבדיל בין רוֹם וּתהום / בין החושך המשחיר / לאור השחר המחוויר // כי לילה המכוכב בַּמים / רואה עמוק / עמוק יותר מֵאור שמיים / ובעיניי הפקוחות כמגדלור / רואה שחורות / עד קצה הָרָחוֹק". יש כאן במילים מדויקות תחושה לילית מוזיקאלית ממש כמו בסוגה מן המוזיקה הקלאסית, בלוויית ה"ליל כוכבים" הוויזואלי הנודע של ואן גוך. לסיום, הספר הזה העוסק ממוקדות באור וצל, בעיקר בצל צריך לציין, הזכיר לי את מה שכתב פעם דן בן אמוץ על פני גלויה לציירת הפֶּה הנָכָה שרה פוזיילוב: "האור הוא של כולנו, רק הצל הוא של כל אחד בנפרד". אולי תיאות המשוררת פן לעתיד לבוא לכתוב בספר הבא יותר על האור ולהתמקד בו.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו במייל
חוות דעת
אין עדיין חוות דעת