אינלנד

אני כותב בספרייה של אחוזה, בכפר שאת שמו אני מעדיף לא לציין, בסמוך לַעיירה קוּנְמָדָרָשׁ שבמחוז סוֹלְנוֹק.

המילים המסתלסלות מקצה העט שבידי נכתבות בשפת האם שלי. מאדיארית רוויית מועקה, כך העורכת שלי קוראת לה. ייתכן שהיא צודקת. המילים הללו נחות בשלווה על הדף שלפניי, אך ייתכן שהמועקה הרובצת עליי היא משקלן של כל המילים שעדיין לא כתבתי. והמועקה הרובצת עליי היא מה שמלכתחילה דחק בי לכתוב.

או שהמועקה הרובצת עליי עשויה להיות משקלם של כל הימים שעדיין לא חייתי. המועקה שלי תדחק בי בעוד זמן קצר לקום מאחורי השולחן הזה ולגשת אל החלונות; אך אותה מועקה תדחק בי לאחר מכן לשוב ולהתיישב לשולחן הזה. ואז, אם אתחיל לכתוב: "ניגשתי כרגע אל החלונות והשקפתי על אדמותיי..." הקוראת שלי תלמד לדעת כמה מעט אני רואה סביבי, כשהמועקה הזאת רובצת עליי. מכל הנופים הנרחבים הסובבים את אחוזתי, איני מסוגל להעלות בדעתי דבר פרט לשדה הקרוב ביותר ולשורה הארוכה של עצי הצפצפה בקצהו המרוחק.

האם זה באמת הכול? לפעמים אני מודע לקיומם של שדות נוספים מעבר לשדה הראשון, ולערבות שמעבר לכול – שכבה אחידה של ערבות תחת עננים אפורים כבדים. ואני מסוגל לשחזר משפט או שניים מימי בית הספר: "מחוז סולנוק, על האַלְפֶלְד הגדול..."

אני לא זוכר כרגע מה קראתי פעם בספר הלימוד שלי. אבל אני זוכר את באר הקילון בשדה הראשון שמעבר לעצי הצפצפה.

לו יכולת את, הקוראת שלי, לפסוע איתי אל החלונות, היית מבחינה בו בן רגע – במוט הארוך המצביע לשמיים. היית מבחינה במוט-הבאר, אך מדוע שאבחין בו אני? מוט ארוך מצביע אל השמיים בכל נוף שנשקף מכל אחד מחלונות האחוזה הזו, ובכל נוף שנשקף מכל בית אחוזה במחוז סולנוק. אך שוב, סביר להניח שלא את ולא אני נראה את מוט-הבאר שבצד המרוחק של עצי הצפצפה; אחד ממפקחי העבודה שלי קיבל הוראה לאטום את הבאר ולהוריד את המוט בשנה שעברה – או אולי בשנה אחרת.

עכשיו, דבר-מה שאיננו מועקה דוחק בי לעזוב את השולחן ולגשת אל החלונות. אני מוכרח לגשת אל החלונות כדי לבדוק אם נזכרתי, ממש עכשיו, במראֶה של באר מסוימת, או אולי רק חלמתי.

אך אולי אוכל לומר, בלי לקום מהשולחן, שרק חלמתי על מראה הבאר שלי. אם את זוכרת, קוראת, לא קמתי משולחני כשהתחלתי את החקירה הזאת. רק חלמתי שאני קם משולחני ואז חוזר אל שולחני ואז מנסה להיזכר במה שעשוי הייתי לראות מבעד לחלונותיי. חלמתי שאני יושב כאן אל שולחני, ואז תהיתי האם האדם שעליו חלמתי – האם אותו אדם נזכר במראה של באר מסוימת, או האם חלם.

אני לא אוהב את מה שכתבתי כרגע. אני מנחש שגם העורכת שלי לא תאהב את זה כשתקרא את זה. לא התכוונתי לחבר משפט כזה כשהתחלתי לכתוב. אבל המשפט המורכב שלי גרם לי לשכוח לרגע מהמועקה הרובצת עליי. אני אמשיך לכתוב. אני אמשיך לשבת לשולחן. ייתכן שלזמן-מה לא אוכל לומר לך, קוראת, אם מוט ארוך מצביע או לא מצביע אל השמיים בשדה שמעבר לעצי הצפצפה. ייתכן שאפילו אחלום שאני ניגש אל החלונות ואז חוזר אל השולחן ואז כותב שעשיתי את הדברים האלה. אך אם אוסיף לכתוב אודות באר הקילון, אנסה למענך, קוראת, להבחין בין מה שאני רואה, מה שאני זוכר ומה שאני חולם שאני רואה או זוכר.

העורכת שלי חיה ביבשת אמריקה, במדינת דרום דקוטה, במחוז טריפ, בעיירה אָיידיל. (אין הרבה אטלסים שמציינים את העיירה הזו, אך הקוראת עשויה למצוא את המילה "איידיל" מודפסת בבהירות מעט מזרחה לעמק דוג איר בעמוד 166 של "אטלס העולם של הָמוֹנד", שחברת המונד הוציאה לאור ב-1978 בעבור המגזין "טיים".)

העורכת שלי חיה באמריקה, אבל היא נולדה היכן שנהר השׁיוֹ, הנשפך מאגם בָּלָטוֹן, מוצא לו שותף בלתי צפוי בדמות נהר שַׁרְביז שמגיע מהצפון. הם לא מאחדים כוחות בן רגע, אלא משוטטים זה לצד זה לאורך המחוז כולו, במרחק שניים או שלושה קילומטרים זה מזה, קורצים זה לזה ומפלרטטים כמו נאהבים חולמנים. שני הפלגים חולקים אפיק גדול אחד, שופע ורחב כל-כך עד שניתן לכנותו מיטה זוגית משפחתית. השיפועים המתונים והגבעות השלוות משני עבריהם מעוטרים בצבעים שהיו יכולים להתאים גם לקירות של בית מואר ושלו. זה החלק שלה בעולם. (רוב המשפטים בפיסקה זו מועתקים מ"אנשי הפּוּסטָה", מאת דיוּלָה אִייֶשׁ, בתרגום ג"פ קושינג, שיצא לאור בהוצאת שאטו וּוינדוס ב-1971.^{[1] "}אנשי הפוסטה" אינו יצירה בדיונית. כל האנשים המוזכרים בספר היו פעם בין החיים. ייתכן שחלקם עדיין חיים.)

העורכת שלי חיה באיידיל, במחוז טריפ, בדרום דקוטה, אך היא נולדה במחוז טוֹלנָה שבטרַנסדָנוּבּיה, ואני רוצה לחשוב שיש לה קצת זיכרונות מהרובע שבו בילתה את השנים הראשונות לחייה.

העורכת שלי היא גם המתרגמת שלי. היא שולטת היטב בשפתי וגם בשפה האמריקאית. היא קוראת לעצמה אן קריסטָלי גוּנָרסֶן. היא נשואה לגוּנָר ט. גוּנָרסֶן, שקומתו גבוהה, שיערו בהיר והוא מדען. הוא ואשתו עובדים שניהם במכון קאלוין א. דָהלבֶּרג לחקר הפְּרֶריות^[2] השוכן ליד העיירה איידיל. (קאלוין אוטו דהלברג נולד באָרטֶזיָן שבדרום דקוטה ב-1871, ונפטר בפוֹנד דוּ לָק שבוויסקונסין ב-1939. את הונו עשה ממבשלות שיכר ומייצור נייר.)

^[1] דיוּלה אִיֵישׁ (Gyula Illyés) נולד בשַרסֵנטלוֹרינץ שבמחוז טולנה ב-1902, ונפטר בבודפשט ב-1983. היה משורר, סופר, מתרגם ועורך הונגרי. בשנות השלושים נטל חלק בתנועת היוצרים népi ("של העם"), שחקרה את תנאי החיים העלובים בכפרי הונגריה. ספרו "אנשי הפּוּסטָה" (1936) נחשב לתעודה הספרותית החשובה ביותר של אותה תנועה.

פּוּסטָה היא ערבה רחבת ידיים המשתרעת בהונגריה ובסלובקיה. ידועה גם בשם "המישור ההונגרי הגדול" ו"האַלְפֶלְד הגדול". במידה רבה זוהי הגרסה ההונגרית למישורים האוסטרליים.

^[2] פְּרֶריָה היא שטח ערבה רחב ממדים המצוי באמריקה הצפונית, ומשתרע מקנדה בצפון, לאורך מרכז ארצות הברית ועד צפון מקסיקו. ידועה גם בשם "המישורים הגדולים".