ארץ האש

[לוֹבּוֹס, 1865]

היום, בתוך כל הלא כלום הזה, אירע מקרה בלתי רגיל. לעתים כה רחוקות יפר המישור את חדגוניותו האינסופית, וכאשר הנקודה המתנדנדת באופק גדלה והייתה לרוכב, וכשניתן להסיק שיעדו הוא הבתים העלובים האלה, קוצר הרוח כבר הורה לנו לחכות לו. אם אפשר לכנות קוצר רוח את המבט הדומם והעיקש הנעוץ באופק. נכון שהיה זה אירוע חריג, אבל את חשיבותו האמיתית, החשיבות ששעות אחדות אחרי כן הוא יקבל עבורי, לא יכולתי אפילו לדמיין כאשר ראיתי אותו מביתי, המרוחק פרסה אחת מהאחרים, מתקדם היישר אלינו. אני אומר אלינו כשאני מתכוון לקומץ השכנים הפזורים היוצרים את הכפר שאנחנו מכנים בשם לוֹבּוֹס. אחרי כמאה וחמישים מטרים ראיתיו משנה כיוון מערבה, יכולתי להבחין בצדודיתו ובצבע הערמוני של סוסו. הייתה זו שעת צהריים. כבר בחנות, כך אמרו לי, שאל עלי האיש. הגישו לו משהו לאכול ולשתות בזמן שהלכו לקרוא לי.

מכתב על שמי בדואר הדרום, שפעמים מעטות, שלא לומר אף פעם, סוטה מדרכו עד לכאן. נער השליחויות ששלחו אלי הוסיף, מבלי לרדת מהסוס, את מה שאמרו לו להגיד: שרק לידיי יימסר.הסתכלתי על האיש לפני שנכנסתי. נראָה פטפטן. הוא הביא אתו ידיעות על המלחמה עם פרגוואי שנשמעו לי חציין אמיתיות וחציין מומצאות, סיפור שספגו הנוכחים בלי לומר מילה, אבל תוך כדי שהם ממלאים מדי פעם את כוסו בג'ין, כרמיזה להנאתם מהסיפור. אבל עד מהרה הבחינו בנוכחותי. האיש נעמד על רגליו וניגב את פיו בגב כף ידו: "אתה המייג'ור האנגלי?"

לפני שהספקתי לענות, האיש הזקן, שישב כהרגלו בפינה בירכתי החנות, אמר: "לא, המייג'ור היה האבא, הגרינגוֹ. זה רק החבר גֵבָרָה."

שם המשפחה האנגלי של אבי, מַלוֹרי, הפך בסופו של דבר, בהגייה הארגנטינית השגורה, תחילה למז'ורי, ואחר כך, באופן מוזר, למייג'ור, כדרגה הצבאית; אבל לא אמרתי דבר.האנשים כאן חסכנים במילים והסקרנות זרה להם, ובכל זאת, עבור שכניי הבורים, המכתב – כל מעשיו של האיש, החגיגיים משהו, החיפוש בשׂק האוכף והוצאת הניירות המצהיבים האלה הממועכים והחתומים; הסתכלותו בי כאילו מוטל עליו לאשר קשר כלשהו בין פניי לבין מה שהוא נותן לי, או כאילו בשל עצם חוסר ההבעה שלי הוא חושד שאינני הנמען – מסירת המכתב, היה בה משהו מסתורי. הנוכחים הביטו במסמך החתום בשעווה בחשדנות של אנאלפביתים, כפי שמביטים בחפץ שבכוחו לעורר פרץ של אירועים בלתי צפויים.

עכשיו אני יכול לומר בבטחה שהמכתב, האיש שהופיע ונעלם במישור ומה שסיפרתי זה עתה מתחילים להישכח אצלם בלא שיחושו בכך. כאן, בלובוס, חדגוניותם של הימים היא כנהר רב עוצמה ואִטי השוחק את העובדות עד להפיכתן לאבן מלוטשת, אחר כך לגרגיר חול, ולבסוף ללא כלום. לגביי, עם זאת, התקיים חשדם של שכניי, והמכתב אכן הביא לשינוי לא צפוי. כראָיה לשינוי הזה אני מציין עובדה זרה לחלוטין לסדר הטבעי של ימיי והמתרחשת עכשיו לעיניי, על השולחן הזה: מעשה הכתיבה או ההחלטה לכתוב.