נשף האמפוזות – סיפור אימה בבית מרפא

1

פנסיון לגברים

את הנוף מסתירים אדים לבנים העולים מן הקטר ורובצים עכשיו על פני הרציף. צריך להציץ מבעדם כדי לראות את הכול; צריך להסכים להסתנוור לרגע מהערפל האפור, עד שיסתגל המבט לניסיון הזה ויהיה חד, חודר ורואה־כול.

או־אז נראֶה את לוחות הרציף, ריבועים שמהם מציצים גבעולים דקיקים של צמחים חלושים; מרחב שמנסה לשמור בכל מחיר על הסֵדר והסימטריה.

בעוד רגע תופיע עליהם נעל שמאלית, חומה, עשויה עור, לאו דווקא חדשה, ומיד תצטרף אליה הנעל השנייה, הימנית. זאת נראית בלויה אפילו יותר: חרטומה משופשף מעט, הגפה מנוקדת פה ושם בנקודות בהירות. הנעליים עומדות לרגע ומהססות, ואחר כך יוצאת הנעל השמאלית לדרכה ונעה קדימה. התנועה הזאת חושפת לרגע גרב כותנה שחור שמבצבץ מתחת למכנס. הגוון השחור שב ומציץ גם בין שני חלקי המעיל הפתוח, מעיל מאריג עבה ורך. זהו יום חם. במזוודת העור החומה אוחזת כף יד עדינה, חיוורת, נטולת דם. משקל המזוודה מתח את גידיה, והם מסמנים עכשיו על מקורותיהם, אי־שם עמוק בקרביים של השרוול. מתחת למעיל מציץ מקטורן פלנל שאינו מן המשובחים, והוא מקומט אחרי הנסיעה הארוכה. הוא גם מרובב בכתמים קטנטנים של לכלוך לא מוגדר — קשׂקשֵׂי העולם. צווארון החולצה הנשלף הוחלף מן הסתם לא מכבר, כי גונו הלבן רענן מזה של החולצה ובוהק על רקע צבען האפור של הפנים. העיניים, הגבות והריסים הבהירים מקנים לפנים מראֶה חולני. כל הדמות הזאת שמופיעה על רקע שמי מערב אדומים־עזים, מעוררת רושם מטריד של אדם שבא לכאן, להרים המלנכוליים האלה, מעולמות אחרים.

הנוסע צועד לעבר אולם הנוסעים המרכזי, שממדיו גדולים להפליא ביחס לאזור ההררי הזה. הוא פוסע יחד עם הנוסעים האחרים, אך נבדל מהם בהליכתו האיטית, המשתהה אפילו, ובכך שאיש לא מקדם את פניו, איש לא בא לקבלו. הוא מניח את המזוודה על הרצפה המשופשפת ועוטה על ידיו כפפות. אחת מהן, הימנית, מכסה על כף יד קפוצה שנודדת כעבור רגע לפיו, כדי לקלוט מצעד של שיעולים קצרים ויבשים.

האיש הצעיר מקשית את גבו ותר בכיסו אחר ממחטה. האצבעות נוגעות לרגע במקום שבו נמצא בכיס, מתחת לבד המעיל, דרכונו. אם נמקד את מבטנו לרגע, נראֶה כתב יד מסולסל של איזה פקיד מגליציה שמילא בקפדנות את טורי המסמך: מְיֵיצ'יסְלָב ווֹיניץ', קתולי, סטודנט בפוליטכניון בלבוב, יליד 1889, עיניים כחולות, קומה ממוצעת, פנים מאורכות, שיער בהיר.

ווֹיניץ' זה חוצה עכשיו את אולם הנוסעים המרכזי של תחנת הרכבת בדִיטֶרסבּאך שליד העיר וַלדֶנבּוּרג. הוא הולך הליכה מהוססת דרך החלל הגבוה, העגום, שבדיוטותיו העליונות ודאי שוכן ההד, והוא חש בעיניים שבוחנות אותו מתוך אשנבי הקופות שבאולם הנוסעים. הוא בודק את השעה בשעון הקיר הגדול — מאוחר, זאת היתה הרכבת האחרונה שהגיעה מִבְּרֶסלָאוּ. הוא מהסס עוד רגע, ואחר כך יוצא היישר אל מחוץ לבניין התחנה, ומיד מרגיש איך חובק אותו הקו המקוטע והמזוגזג של האופק ההררי.

רק אמצע חודש ספטמבר, אבל כאן — מבחין הנוסע בתמיהה — הקיץ חלף כבר מזמן, ועל הקרקע יש כבר עלי סתיו ראשונים. הימים האחרונים היו גשומים, מן הסתם, כי ערפל קל עדיין נח על הנוף כולו, ומבעדו נגלים רק הקווים הכהים של הפלגים. הוא חש בריאותיו שהוא נמצא במקום גבוה, וזה טוב לגופו העייף מן המחלה. ווֹיניץ' עומד על מדרגות התחנה, מתבונן בחשד בנעליו שסולייתן דקה — הוא יצטרך לדאוג לעצמו. בלבוב עדיין פורחים צמחי אסטרוֹת וציניוֹת, ואיש לא חושב על הסתיו. ואילו כאן האופק הרם גורם לצבעים הכהים להיראות חדים יותר, כמעט גסים. באותו רגע יורד עליו דכדוך שאופייני לאנשים הבטוחים במותם הקרב ובא. הוא חש שהעולם סביבו אינו אלא קישוט שנצבע על מסך נייר; שהוא יכול היה לתקוע אצבע בתוך הנוף האדיר הזה, ולקדוח בו חור המוביל היישר אל האֵינוּת. ושהיא, האֵינוּת הזאת, תשיג גם אותו, תתפוס בגרונו. עליו לטלטל את ראשו כדי להיפטר מן התמונה הזאת. היא מתנפצת לרסיסים וצונחת על העלים. למרבה המזל מתגלגל לעברו כלי תחבורה מגושם המזכיר כרכרה. יושב בו בחור רזה, מנומש, בבגדים משונים. הוא לובש משהו שדומה למעיל צבאי קצר, לא ברור של איזה צבא, כי הוא לא מזכיר לא את מדֵי פרוסיה — שהגיוני למצוא במקום הזה — אבל גם לא מדים של שום צבא אחר; וגם כומתה צבאית מונחת על ראשו בצורה עקומה וחצופה. בלי לומר מילה הוא עוצר לפני ווֹיניץ', ממלמל משהו, לוקח את המטען.

"מה שלומך, אישי הטוב?" שואל ווֹיניץ' בנימוס, בגרמנית של תלמיד בית ספר, אך לשווא הוא מחכה לתשובה. האיש מושך את כובעו על עיניו ומצביע בחוסר סבלנות על מושב בכרכרה.

ומיד הם יוצאים לדרך. תחילה הם עוברים בעיירה, בדרך המרוצפת אבנים עגולות, ואחר כך בדרך עפר המובילה אותם בנתיב מפותל, בין מדרונות תלולים בתוך יער. מלווה אותם רחש בלתי פוסק של פלג מים הזורם לידם, וכן ריח שתמיד מטריד את ווֹיניץ': ריח של קרקעית יער לחה, של עלים מרקיבים, של אבנים רטובות לעד, של מים. אפלה יורדת. הוא מנסה להפנות לרַכּב איזו שאלה שתאפשר ליצור קשר ביניהם — למשל, עוד כמה זמן תארך הדרך, או איך הוא זיהה אותו בתחנת הרכבת, או מה שמו — אבל העגלון אפילו לא מסתובב לאחור וממשיך לשתוק. פנס גז הנמצא לשמאלו של הבחור מאיר למחצה את פניו, ומן הצד הן מזכירות פנים של מכרסם הרים, של מרמיטה. ווֹיניץ' משער שהעגלון ודאי חירש או חצוף ביותר.

לבסוף, אחרי כשלושת רבעי השעה, הם עולים מתוך צללי היער ונכנסים לעמק שטוח להפליא, רמה בלתי צפויה בין הרים מיוערים. השמים הולכים וכבים, אבל עדיין אפשר להבחין באופק הגבוה כל כך, האוחז בגרונו של כל מי שמגיע לכאן מאזור לא הררי.

"גָרבָּרסְדוֹרף," אומר פתאום העגלון, קולו נערי וגבוה להפתיע.

אבל ווֹיניץ' אינו רואה דבר חוץ משמיכה סמיכה של חשיכה, שניתקת ממדרונות ההרים ביריעות רחבות, בלי כל גינונים. רק כאשר עיניו מסתגלות אל החשיכה, מופיע לפניהן פתאום גשר עילי, והם עוברים מתחתיו ונכנסים אל הכפר. אחרי הגשר יש גוש עצום שכולל בניין לבֵנים אדומות ועוד מבנים קטנים יותר, וכן רחוב, ואפילו שני פנסי גז. בניין הלבנים צץ בכל כבירותו, וממשיך לגדול לנגד עיניו כשתנועת הכרכרה שולפת מתוך החשיכה שורות־שורות של חלונות מוארים. אורם צהבהב־מלוכלך. ווֹיניץ' אינו מצליח להתיק את עיניו מן התמונה המרהיבה הזאת, וממשיך להתבונן בה עד שתשקע בחשיכה כמו אוניית קיטור גדולה.