רודין

1

היה בוקר קיץ שקט. השמש כבר עמדה גבוה למדי ברקיע הבהיר, אך השדות עוד התנוצצו מטל, מהעמקים שהקיצו לא מכבר עלתה רעננות ריחנית, וביער, שהיה עדיין טחוב וחרישי, זימרו בחדווה ציפורים משכימות. על ראש גבעה משופעת קלות, המכוסה מלמעלה עד למטה שיפון שאך זה הנץ, נראה כפר קטן. אל כפר זה צעדה בשביל עפר צר אישה צעירה בשמלת מלמלה לבנה, כובע קש עגול לראשה ובידה שמשייה. נער משרת הלך במרחק מה אחריה.

היא צעדה לאיטה, כמתענגת על הטיול. מסביב, על פני שיבולי השיפון הגבוהים והנרעדים, נעו בקול רשרוש רך גלים ארוכים, מבליחים פעם באדווה כסופה־ירקרקה, פעם אדמדמה; ממעל צייצו העפרונים. האישה הצעירה צעדה מהיישוב שהיה נחלתהּ, הרחוק לא יותר מוֶרְסטָה^[1] מהכפר שאליו היו פניה מועדות; שמה היה אלכס֫נדרה פַּ֫בְלוֹבְנה ל֫יפִּינָה.^[2] היא הייתה אלמנה חשוכת ילדים עשירה למדי, והתגוררה עם אחיה, קצין המטה בדימוס סֶרגֵ֫יי פַּ֫בְליץ'^[3] ווֹלִ֫ינְצֶב. הוא לא היה נשוי, וניהל את ענייני אחוזתה.

אלכסנדרה פבלובנה הגיעה אל הכפר, נעצרה ליד הבקתה האחרונה, נמוכה ומטה לנפול, קראה למשרתהּ וציוותה עליו להיכנס ולדרוש בשלומה של בעלת הבית. הוא שב עד מהרה בלוויית מוז'יק ישיש בעל זקן לבן.

"ובכן, מה?" שאלה אלכסנדרה פבלובנה.

"עדיין חיה..." השיב הזקן.

"אפשר להיכנס?"

"למה לא? אפשר."

אלכסנדרה פבלובנה נכנסה לבקתה. תוכה היה צר, מחניק, אפוף עשן... מישהו זע וגנח על מושב התנור. אלכסנדרה פבלובנה הביטה כה וכה והבחינה באפלולית בראשה המצהיב והקמוט של אישה זקנה, קשור במטפחת משובצת. מכוסָה עד הצוואר בקפְטן איכרים עבה, היא התקשתה לנשום, ידיה הכחושות שמוטות ברפיון.

אלכסנדרה פבלובנה ניגשה אל הזקנה ונגעה באצבעותיה במצחה... הוא בער.

"איך את מרגישה, מַטְרְי֫וֹנָה?" שאלה, רוכנת מעל מושב התנור.

"א־אח!" גנחה הזקנה והתבוננה באלכסנדרה פבלובנה. "רע, רע, יקירתי! שעת מותי הגיעה, יונתי!"

"אלוהים הוא רחום וחנון, מטריונה: אפשר שתחלימי. נטלת את התרופה ששלחתי לך?"

הזקנה נאנקה בעוגמה ולא השיבה. היא לא שמעה את השאלה.

"נטלה," הפטיר הזקן, שנשאר על עומדו ליד דלת הכניסה.

אלכסנדרה פבלובנה פנתה אליו.

"אין לצידהּ איש מלבדך?" שאלה.

"יש ילדה — הנכדה שלה, אבל היא יוצאת כל הזמן. אינה מסוגלת לשבת לרגע: קופצנית כזאת. מתעצלת אפילו להגיש לסבתא כוס מים, שתשתה. ואני עצמי זקן: מה בכוחי לעשות?"

"אולי נעביר אותה לבית החולים בכפרי?"

"לא! בשביל מה בית חולים! בין כה וכה הגיע זמנה למות. היא חייתה מספיק, נראה שזה רצון האל. היא אינה יורדת ממושב התנור, איך ניקח אותה לבית החולים! רק ינסו להרימה, והיא תוציא את נשמתה."

"אח," שבה וגנחה החולה, "גבירתי־יפתי, אל תעזבי את היתומה שלי. האדונים שלנו רחוקים, ואת..."

הזקנה השתתקה. הדיבור עלה לה במאמץ רב.

"תנוח דעתך," אמרה אלכסנדרה פבלובנה, "הכול ייעשה. הנה, הבאתי לך תה וסוכר. אם תרצי, תשתי... הלוא יש לכם מֵחַם?" הוסיפה, נותנת מבטהּ בזקן.

"מֵחַם? אין לנו מֵחַם, אבל אפשר להשיג."

"אם כך השֵׂג, או שאשלח משלי. וצווה על הנכדה שלא תיעדר. תגיד לה שזה לא יאה."

הזקן לא ענה דבר, אך את צרור התה והסוכר נטל בשתי ידיו.

"טוב, היי שלום, מטריונה!" אמרה אלכסנדרה פבלובנה, "אבוא אלייך שוב, ואת אל תיפלי ברוחך והקפידי ליטול את התרופה..."

הזקנה הרימה קלות את ראשה ומתחה את צווארה לכיוונה של אלכסנדרה פבלובנה.

"תני לי, גבירתי, את ידך," מלמלה.

אלכסנדרה פבלובנה לא נתנה לה את ידה, התכופפה ונשקה לה על מצחה.

"ובכן, זכור," אמרה לזקן כשיצאה, "יש לדאוג לתת לה את התרופה לפי המרשם... ולהשקות אותה תה..."

שוב לא ענה הזקן דבר, ורק קד לעברה.

משמצאה עצמה באוויר הצח, נשמה אלכסנדרה פבלובנה לרווחה. היא פתחה את השמשייה וכבר עמדה לחזור לביתה, כשמאחורי הבקתה הגיח פתאום בכרכרה פתוחה נמוכה גבר כבן שלושים, במעיל ישן מאריג פשתן צפוף אפור וכובע מצחייה תואם. כשהבחין באלכסנדרה פבלובנה, עצר מייד את סוסו והסב את פניו אליה. רחבות ונטולות כל סומק, עם עיניים קטנות אפורות־חיוורות ושפם לבנבן, הן הלמו את צבע לבושו.

"שלום לך," קרא בגיחוך עצל, "מה מעשייך כאן, הרשי לי לשאול?"

"ביקרתי אישה חולה... ומאיפה אתה בא, מיכַ֫איְלוֹ מיכ֫איְליץ'?"

האיש ששמו מיכאילו מיכאיליץ' הביט בעיניה ושוב גיחך.

"טוב את עושה," המשיך, "שאת מבקרת את החולה; אבל אולי מוטב שתעבירי אותה לבית החולים?"

"היא חלשה מדי: אסור לטלטל אותה."

"ואין בכוונתך לחסל את בית החולים שלך?"

"לחסל אותו? מדוע?"

"סתם כך."

"איזה רעיון מוזר! איך הוא עלה על דעתך?"

"הרי את מבלה כל העת בחברתה של הגברת לַס֫וּנְסְקָאיָה, וכמדומה, נתונה להשפעתה. לדבריה, בתי חולים ובתי ספר — כל אלה הם הֲבָלים, המצאות ריקות. גמילות חסדים צריכה להיות אישית, כמו גם ההוראה: אלה עניינים שבנפש האדם... כך, נדמה לי, היא מתבטאת. קולו של מי דובר מגרונה, הייתי רוצה לדעת?"

אלכסנדרה פבלובנה צחקה.

"ד֫ארְיה מיכ֫איְלוֹבְנה היא אישה חכמה, אני אוהבת ומכבדת אותה מאוד, אבל גם היא יכולה לטעות. איני מאמינה לכל מילה שיוצאת מפיה."

"וטוב שכך," השיב לה מיכאילו מיכאיליץ', עדיין בלי לרדת מכרכרתו, "משום שהיא עצמה בקושי מאמינה לדבריה־שלה. אני שמח מאוד שפגשתי בך."

"למה?"

"איזו מין שאלה זאת! אפשר לחשוב שלא תמיד נעים לפגוש בך! היום את רעננה ומלבבת כמו הבוקר הזה."

אלכסנדרה פבלובנה צחקה שוב.

"מדוע את צוחקת?"

"מה פירוש מדוע? אילו יכולת לראות באיזו ארשת משמימה וצוננת השמעת את מחמאתך! אני מתפלאת שלא פיהקת בסופה."

"בארשת צוננת... לָךְ תמיד נחוצה אש, אבל אש לא תצלח לדבָר. היא מתלקחת, מעלה עשן וכבה."

"ומחממת," מילאה אחריו אלכסנדרה פבלובנה.

"כן... וצורבת."

"נו, ומה בכך שהיא צורבת! גם אז לא נורא. בכל זאת עדיף על פני—"

"ובכן, נראה כיצד תדברי כאשר תיכווי כראוי ולו פעם אחת," קטע אותה מיכאילו מיכאיליץ' במורת רוח וטפח במושכות על גב סוסו. "היי שלום!"

"מיכאילו מיכאיליץ', המתן!" קראה אלכסנדרה פבלובנה, "מתי תבוא לבקר אותנו?"

"מחר. מסרי דרישת שלום לאחיך."

והכרכרה נסעה לה.

אלכסנדרה פבלובנה הביטה בעקבות מיכאילו מיכאילוביץ'.

"מגושם כמו שק!" חשבה בליבה.

כפוף גב, מאובק, בכובע מצחייה מוסט אל עורפו שקווצות סתורות של שיער צהוב מבצבצות תחתיו, הוא באמת דמה לשק קמח גדול.

אלכסנדרה פבלובנה שמה לאיטה את פעמיה בחזרה אל ביתה. היא צעדה בעיניים מושפלות. קול טיפוף פרסותיו של סוס מתקרב גרם לה לעצור ולזקוף את ראשה... אחיה רכב לקראתה. לצידו הלך איש צעיר ונמוך קומה במקטורן קל פתוח לרווחה, עניבה קלה וכובע אפור קל, ובידו מקל הליכה. הוא חייך אל אלכסנדרה פבלובנה עוד מרחוק, אף שראה שהיא צועדת אחוזת הרהורים ואינה שמה לב לסובב אותה, ומייד כשנעצרה ניגש אליה ואמר בעליזות, כמעט בעדנה:

"שלום לך, אלכסנדרה פבלובנה, שלום!"

"אה! קוֹנְסְטַנְט֫ין דיאוֹמ֫ידיץ'! שלום!" השיבה. "אתה בא מביתה של דאריה מיכאילובנה?"

"אכן כן גבירתי, אכן כן," מיהר האיש הצעיר לענות בפנים זורחות, "מביתה של דאריה מיכאילובנה. דאריה מיכאילובנה שלחה אותי אלייך. בחרתי ללכת ברגל... זהו בוקר מקסים כל כך, והמרחק הוא ארבע ורסטאות בסך הכול. אני מגיע, ואת אינך בבית. אחיך אמר לי שהלכת לסֶמְי֫וֹנֹובְקָה, ושהוא מתכונן לצאת לשדה. ובכן, הלכתי יחד איתו לקראתך. כן. כמה זה נעים!"

האיש הצעיר דיבר רוסית צחה ונכונה, אך בהיגוי זר, אם כי היה קשה לקבוע את מקורו המדויק. היה בתווי פניו משהו אסיאתי. אפו הארוך הגבנוני, עיניו הגדולות, קפואות המבט והבולטות קמעה, שפתיו העבות האדומות, מצחו המשופע, שערו השחור כזפת — הכול העיד עליו שמוצאו מן המזרח. אך שֵׁם משפחתו של האיש הצעיר היה פַּנְדָלֶ֫בְסקי, והוא סיפר שעיר מולדתו היא אודסה, אף שגודל וחונך אי־שם בבלארוס, על חשבונה של אלמנה עשירה ונדיבת לב. אלמנה אחרת עזרה לו למצוא משׂרה. ככלל, גברות בגיל העמידה פרשׂוּ ברצון את חסותן על קונסטנטין דיאומידיץ': הוא ידע מה לחפש, ידע מה למצוא בהן. גם כעת התגורר בביתה של בעלת אחוזה עשירה, דאריה מיכאילובנה לסונסקאיה, בתור ספֵק אסופי, ספק אוכל לחם חסד. הוא היה שופע רוך, נכון תמיד לעזור ולשרת, רגיש ובסתר תאוותן, בעל קול נעים, ניגן לא רע בפסנתר, ושעה ששוחח עם מישהו, היה לו הרגל לנעוץ בו את מבטו. לבושו היה נקי ומצוחצח, ואת מלתחתו חידש לעיתים רחוקות מאוד; הוא גילח בקפידה את סנטרו הרחב וסירק את שיער ראשו שערה לשערה.

אלכסנדרה פבלובנה הקשיבה לדבריו עד תומם ופנתה אל אחיה:

"כל היום אני פוגשת אנשים: זה עתה שוחחתי עם לֶזְ'נְי֫וֹב."

"אה, איתו! הוא נסע לאן שהוא?"

"כן; ותאר לך: בכרכרה פתוחה, לבוש במין שק פשתן, כולו מכוסה אבק... כמה הוא תימהוני!"

"כן, אולי, אבל הוא איש נפלא."

"מי זה? מר לז'ניוב?" שאל פנדלבסקי, כמתוך פליאה.

"כן, מיכאילו מיכאיליץ' לז'ניוב," השיב ווֹלינצֶב. "ואולם שלום לך, אחותי; הגיעה השעה שאסע לשדה, זורעים אצלך כוסמת כעת. מר פנדלבסקי ילווה אותך הביתה..."

וּולינצב הדהיר את סוסו.

"בעונג שאין למעלה ממנו!" קרא קונסטנטין דיאומידיץ' והציע לאלכסנדרה פבלובנה את זרועו.

היא הגישה לו את זרועה, ושניהם החלו לצעוד בדרך המובילה אל אחוזתה.

נראה שההליכה שלוב זרוע עם אלכסנדרה פבלובנה הסבה לקונסטנטין דיאומידיץ' עונג רב. הוא פסע בצעדים קטנים וחייך, ועיני בן המזרח שלו אפילו כוסו דוק של לחלוחית, מה שאומנם לא היה נדיר אצלו: קונסטנטין דיאומידיץ' היה נוח להתרגש ולהזיל דמעה. ולמי לא ינעם להתהלך שלוב זרוע עם אישה טובת מראה, צעירה וחטובה? על אלכסנדרה פבלובנה אמר כל הפלך פה אחד שהיא אשת חמודות, והפלך לא טעה. אפה הקטן לבדו, הישר והסולד מעט מזער, היה בו כדי להעביר כל בן־תמותה על דעתו, וזאת בלי להזכיר את עיניה החומות הקטיפתיות, את שערה שגונו כגון חיטה זהובה, את גומות החן בלחייה העגולות ושאר פניני יופי. ואולם עלתה על כל אלה הבעת פניה הנעימות למראה: מלאת אמון, אומרת טוב לב וענוותנית — היא גם המיסה, גם שבתה את הלבבות. מבטה וצחוקה של אלכסנדרה פבלובנה היו כשל ילדה קטנה; הגבירות ראו בה אישה פשוטה... האם אפשר לייחל ליותר מזה?

"דאריה מיכאילובנה שלחה אותך למסור לי משהו, אתה אומר?" שאלה את פנדלבסקי.

"כן גבירתי, היא שלחה למסור," ענה, הוגה את האות סמ"ך כמו את צירוף האותיות "th" האנגלי, "שהן חפצות מאוד — וציוו עליי לבקשך בכל לשון של בקשה — שתואילי לבוא אליהן היום לארוחת צהריים... הן (שעה שדיבר על צד שלישי, ובפרט על גברת, דבק פנדלבסקי בקפדנות בשימוש בצורת רבים) — הן מחכות לביקורו של אורח שהיו חפצות מאוד שתכירי."

"מי זה?"

"אחד, מ֫וּפֶל שמו, ברון, קאמר־יוּנקֶר^[4] מפטרבורג. דאריה מיכאילובנה התוודעה אליו לא מכבר בביתו של הנסיך ג֫ארין והיא חולקת לו שבחים רבים, אומרת שהוא איש צעיר אדיב ומשכיל. האדון הברון עוסק בין השאר בספרות, או ליתר דיוק... אח, איזה פרפר מקסים! הואילי להפנות את תשומת ליבך... ליתר דיוק, בתורת הכלכלה המדינית. הוא כתב מאמר על סוגיה מעניינת מאוד, ומבקש שדאריה מיכאילובנה תחווה עליו את דעתה."

"על מאמר בתורת הכלכלה המדינית?"

"מנקודת מבט לשונית, אלכסנדרה פבלובנה, מנקודת מבט לשונית, גבירתי. ידוע לך, אני משער, שדאריה מיכאילובנה בקיאה גם בתחום הזה. ז'וּק֫וֹבְסְקי^[5] נהג לשאול בעצתן, וגם עושה חסדי המתגורר באודסה, הישיש המיטיב רוֹקְסוֹל֫אן מֵדיא֫רוֹביץ' קְסאנְדר֫יקָה... שמה של הפרסונה מוכר לך בוודאי?"

"כלל לא, לא שמעתי עליו מעודי."

"לא שמעת על האיש הזה? מפליא! רציתי לומר שגם רוקסולאן מדיארוביץ' תמיד הוקיר מאוד את ידיעותיה של דאריה מיכאילובנה בשפה הרוסית."

"והוא אינו מלומד יבש ומקובע, הברון הזה?" שאלה אלכסנדרה פבלובנה.

"כלל וכלל לא, גבירתי. דאריה מיכאילובנה מספרות שדווקא ניכר בו מייד שהוא איש העולם. על בטהובן הוא דיבר בלשון נאה כל כך, עד שגם הנסיך הזקן נמלא התרוממות רוח... עליי להודות שהייתי רוצה לשמוע את דבריו: הרי זה בתחום התעניינותי. הרשי לי להציע לך את פרח השדה היפהפה הזה."

אלכסנדרה פבלובנה לקחה את הפרח, ואחרי כמה צעדים שמטה אותו מידה אל הדרך... עד ביתה נותרו עוד כמאתיים צעדים, לא יותר. הבית, שנבנה וסויד לא מכבר, השקיף בנעימות בחלונותיו הרחבים המאירים מבעד לעלוותם הצפופה של תרזות ואדרים עתיקי יומין.

"אם כן, גבירתי, מה תצווי להשיב לדאריה מיכאילובנה," אמר פנדלבסקי, שנעלב קצת בעטיו של גורל הפרח שהגיש לה. "התואילי לבוא לארוחת צהריים? הן מזמינות גם את אחיך."

"כן, נבוא, בהחלט. ומה שלום נָט֫אשה?"

"נָטַ֫לְיה אלֵכְּסֵ֫יֶיבְנה בריאה ושלמה, גבירתי, השבח לאל... אך כבר עברנו את מפנה הדרך לאחוזתה של דאריה מיכאילובנה. הרשי לי להיפרד ממך."

אלכסנדרה פבלובנה נעצרה.

"האם לא תיכנס אלינו?" שאלה בקול מהוסס.

"בכל ליבי הייתי רוצה, גבירתי, אבל אני חושש לאחר. דאריה מיכאילובנה הביעה רצון להאזין לאטיוד החדש מאת טַלבֶּרג,^[6] כך שיש להתכונן וללמוד אותו היטב. חוץ מזה, עליי להודות שאני מסופק אם שיחה עימי תוכל להסב לך הנאה כלשהי."

"זה לא נכון... מדוע..."

פנדלבסקי נאנח והשפיל את עיניו ברוב הבעה.

"להתראות, אלכסנדרה פבלובנה!" הפטיר אחרי שתיקה קצרה, קד לעברה ופסע צעד אחד לאחור.

אלכסנדרה פבלובנה סבה על עקביה והלכה לביתה.

קונסטנטין דיאומידיץ' החל גם הוא לעשות את דרכו בחזרה. כל המתיקות נמחתה מפניו באחת: את מקומה תפסה ארשת בוטחת, כמעט קשוחה. גם בהילוכו של קונסטנטין דיאומידיץ' ניכר שינוי: כעת היו צעדיו רחבים וכבדים יותר. הוא עבר כשתי ורסטאות, מנופף בחופשיות במקל ההליכה, ופתאום חשף שוב את שיניו בחיוך: הוא הבחין בצד הדרך בבת איכרים צעירה ונאה למדי, שגירשה עגלים משדה שיבולת שועל. בזהירות, כמו חתול, ניגש קונסטנטין דיאומידיץ' אל הנערה ופתח איתה בשיחה. תחילה היא שתקה, הסמיקה וצחקקה, ולבסוף הליטה את שפתיה בשרוול שמלתה, הסבה ממנו את פניה ומלמלה:

"לֵך, אדון, באמת..."

קונסטנטין דיאומידיץ' איים עליה באצבעו וציווה עליה להביא לו דגניות.

"בשביל מה אתה צריך דגניות? מה, כדי לקלוע זרים?" מחתה הנערה, "נו די, לך כבר, באמת..."

"הקשיבי נא, חמודתי, יפתי—" החל לומר קונסטנטין דיאומידיץ'.

"נו די, לך," קטעה אותו הנערה, "הנה באים בניה של הגבירה."

קונסטנטין דיאומידיץ' הסב את ראשו. ואכן, בדרך רצו וַ֫אנְיה ופֶּ֫טְיָה, בניה של דאריה מיכאילובנה. אחריהם הלך המורה שלהם, בַּסִ֫יסְטוֹב, איש צעיר בן עשרים ושתיים, שסיים זה עתה את חוק לימודיו. בסיסטוב היה גבה קומה, בעל פנים פשוטות, אף גדול, שפתיים עבות ועיני חזיר קטנות, מכוער ומגושם, אך טוב לב, הגון וישר. הוא התלבש ברישול, והניח לשערו לגדול פרא — לא לשם ההתגנדרות, אלא מעצלות; אהב לאכול, אהב לישון, אבל אהב גם ספר טוב ושיחה ערה, ושנא בכל מאודו את פנדלבסקי.

ילדיה של דאריה מיכאילובנה העריצו את בסיסטוב ולא התייראו מפניו כהוא זה. בינו לבין שאר בני הבית שררו יחסי ידידות, מה שלא היה לגמרי לרוחה של בעלת הבית, כל כמה שדיברה על כך שאין אצלה מקום למוסכמות.

"שלום לכם, חמודים שלי!" קרא קונסטנטין דיאומידיץ', "כמה מוקדם הלכתם לטייל היום! ואילו אני," הוסיף בפנותו אל בסיסטוב, "יצאתי כבר מזמן; נפשי כמֵהה להתענג על יופיו של הטבע."

"ראינו כיצד אתה מתענג על יופיו של הטבע," מלמל בסיסטוב.

"אתה מטריאליסט: רק אלוהים יודע איזה מחשבות עוברות בראשך עכשיו. אני מכיר אותך."

שעה שדיבר עם בסיסטוב או עם אנשים מסוגו היה פנדלבסקי מתרגז בנקל והוגה את האות סמ"ך נכון, אפילו בליווי שריקה קלה.

"אז מה, בטח ביקשת מהבחורה עזרה במציאת הדרך?" אמר בסיסטוב, מגלגל את עיניו.

הוא חש במבטו של פנדלבסקי הנעוץ ישר בפניו, וזה הסב לו אי־נעימות רבה.

"אני שב ואומר: אתה מטריאליסט ותו לא. תמיד אתה מבקש לראות רק את הצד הארצי בכל דבר..."

"ילדים!" פקד פתאום בסיסטוב, "אתם רואים את עץ הערבה שם באחו? בואו נראה מי יגיע אליו ראשון... מוכנים! היכון! רוץ!"

הילדים זינקו ורצו בכל כוחם אל עץ הערבה. בסיסטוב מיהר אחריהם.

"כפרי!" חשב פנדלבסקי, "הוא יקלקל את הילדים... כפרי גמור!"

ואחרי שסקר בשביעות רצון עצמית את דמותו־שלו המוקפדת והמעודנת, טפח קונסטנטין דיאומידיץ' פעם או פעמיים באצבעות פשׂוּקות על שרוול מקטורנו, ניער את צווארונו והמשיך בדרכו. כשחזר לחדרו עטה על עצמו חלוק בית ישן, ובפנים טרודות התיישב אל הפסנתר.

----------------------------------------------------------------------------------------------

^[1]     מידת אורך ישנה השווה ל־1.067 קילומטר, שהייתה בשימוש ברוסיה עד 1918.

^[2]     כדי להקל על הגייה נכונה של השמות, האות הראשונה של ההברה המוטעמת מסומנת בסימן "עולה" (חלק מטעם המקרא "עולה ויורד"). נוסף על כך, חשוב לדעת שברוסית רק תנועת o ("אוֹ") מוטעמת נהגית כ־o; כשאינה מוטעמת היא נהגית כ־a. למשל, השם פַּ֫בְלוֹבְנה נהגה פַּ֫בְלָבְנה.

^[3]     שמות האב מופיעים ברומן לרוב בצורתם המקוצרת, הנהוגה בדיבור. כאן: פבליץ' במקום פבלוביץ'.

^[4]     תואר נמוך של איש חצר ברוסיה ובמדינות מלוכניות אחרות.

^[5]     ואסילי אנדרייביץ' ז'וקובסקי (1783-1852), מהבולטים במשוררי רוסיה בתחילת המאה ה־19, נחשב לאבי התנועה הרומנטית הרוסית. ז'וקובסקי חיבר, בין השאר, את מילות ההמנון של האימפריה הרוסית, אך הוא ידוע בעיקר בזכות תרגומיו פורצי הדרך מגרמנית, שהיו לנכס צאן ברזל. נמנה עם החוג הספרותי "אַרְזָמָס" בסנט פטרבורג, שדגל בחדשנות בספרות, ושגם פושקין הצעיר השתתף בו.

^[6]     זיגמוּנד טלברג (1812-1871), מלחין ופסנתרן וירטואוז, אוסטרי ממוצא שווייצרי, שכבש את אירופה בסערה באמצע המאה ה־19; ידידו ויריבו הגדול של פרנץ ליסט. טלברג נודע בסגנון הנגינה שפיתח: שימוש נרחב וזריז בדוושות הפסנתר, שמאפשר לשחרר יד אחת, החופשייה לעטר את הקטע המוזיקלי העיקרי — מה שיוצר הרגשה של נגינה "בשלוש ידיים". לאחר הצלחה מסחררת בפריז יצא לסיבוב הופעות באירופה, שבמסגרתו ניגן ב־1839 בסנט פטרבורג, והיה לשיחת היום בחוגי החברה הגבוהה בעיר.