חלק ראשון

שיבה הביתה

מחזה בארבע מערכות

הדמויות

בריגדיר־גנרל עזרא מאנון

כריסטין – אשתו

לוויניה – בִּתם

קפטן – אדם בראנט, איש מפרשיות "פלאיינג טריידס"

קפטן – פטר נילס, חייל בחיל התותחנים של ארצות הברית

האזל נילס – אחותו

סאת' בקווית'

עמוס איימס

לואיזה – אשתו

מיני – דודתה של לואיזה

תמצית המערכות

מערכה ראשונה

מחוץ לביתה של משפחת מאנון בניו אינגלנד, אפריל 1865.

מערכה שנייה

הסטודיו של עזרא מנון בבית, ללא ציון זמן.

מערכה שלישית

כמו במערכה ראשונה – מחוץ לבית – לילה בשבוע העוקב.

מערכה רביעית

חדר שינה בתוך הבית, מאוחר יותר באותו הלילה.

מערכה ראשונה

סצנה: מחוץ לבית מאנון בשעת אחר צוהריים מאוחרת, אפריל 1865.

בחזית נמצאת דרך סלולה שמובילה אל תוך הבית משתי הכניסות ברחוב. מאחורי הדרך אכסדרת הכנסייה היוונית הלבנה בעלת שישה עמודים נישאים שמשתרעת לרוחב הבימה. עץ אורן גדול על פני המדשאה בקצה הדרך, לפני הפינה הימנית של הבית. גזעו השחור מנוגד ללובנם של עמודי האכסדרה. סמוך לקצה הדרך הסלולה, בחזית השמאלית נראים שיחי לילך צפופים. ספסל מוצב במדשאה מול השיחים שמסתירים חלקית את זה שיושב עליו, מצד חזית הבית.

זמן קצר לפני השקיעה, והאור הרך של השמש השוקעת מאיר ישירות את חזית הבית, מנצנץ בהבזק מעורפל על האכסדרה הלבנה, וקיר האבן האפור שמאחור מדגיש את לובן העמודים, את האפרוריות הקודרת של הקיר, את הירוק של התריסים הפתוחים, של המדשאה ושל השיחים, את השחור והירוק של עץ האורן. העמודים הלבנים מטילים פסים של צל על הקיר האפור שמאחוריהם. חלונות הקומה התחתונה משקפים בזוהר עז ומסנוור את קרני השמש. כנסיית האכסדרה כמו מסֵכה לבנה צורמת שהצמידו לבית כדי להסתיר את כיעורו האפור הקודר.

במרחק, מתוך העיר, נשמעת חבורה מנגנת את השיר "הגוף של ג'והן בראון", הנישא במשבי הרוח הקלים. מוזיקה זו היא לפעמים די רועשת, ואז שוקעת ושוככת כשהרוח מתפוגגת.

שמאלה מאחור נשמע קול של גבר שר את זֶמֶר המלחים "שנאנדואה" – שיר שיותר מכל פזמון אחר אצר בתוכו את קצבו המהורהר של הים.

הקול נשמע קרוב, דק ומבוגר. צל של מה שהיה בריטון משובח.

"הו, שנאנדואה,[i] משתוקק אני לשמוע אותך

הלאה, נהרי המתגלגל.

הו, שנאנדואה, איני יכול לבוא עד אליך

חייב אני לצאת לדרכי

על פני מיזורי הרחב".

הזמר, סאת' בקווית', מסיים את השורה האחרונה כשהוא נכנס מסביב לפינת הבית. סמוך אליו עוקבים אחריו עמוס איימס, אשתו לואיזה והדודה מיני. סאת' בקווית', הגנן של משפחת מאנון, איש תחזוקה כללי, הוא אדם מבוגר בן 75, מזוקן, שׁערו לבן, גבוה, עצמותיו גרומות וכתפיו שמוטות, מפרקיו הנוקשים מעידים על ראומטיזם אך עדיין חסונים ובריאים. פניו כחושות, וכשהן במנוחה נוצר רושם מוזר של מסכת חי־דוממת. בדרך כלל מבע פניו עגום, אך עיניו הקטנות, החדות עדיין, מביטות בחיים בשנינות סקרנית, פקחית ושאפתנית, דיבורו המשוחרר מתבטא בהומור גס. הוא לובש את בגדי העבודה שלו.

עמוס איימס, נגר מסחרי, נמצא בחופשה ולובש עכשיו את בגדי יום הראשון שלו, כמוהו אשתו והדודה שלה. הוא איש שמן בשנות החמישים שלו. באופיו הוא בן־עיירה טיפוסי, פטפטן ורכלן, אך למעשה חף מכוונות מרושעות. הנושא השכיח ביותר בשיחותיו עם אנשים הוא רכילות על שערוריות. אשתו לואיזה גבוהה וחסונה ממנו ובערך בגילו. מהסוג המחולל שערוריות. היא חדת לשון וזדונית.

דודתה מיני היא אישה קטנה ושמנמנה כבת 40, מהסוג הכנוע, המוכן לשמוע, פנים עגולות, עיני עגל טיפשות ופה עגול בולט מוכן לבלוע רכילות.

שלושת אלו הם תושבי עיר טיפוסיים. מקהלה מייצגת של העיר מגיעה כדי להסתכל, לשמוע ולרגל אחר משפחת מאנון העשירה והאקסקלוסיבית. מודרכים בידי סאת', הם מתקרבים עד לשיח הלילך, נעמדים ולוטשים עיניים על הבית. סאת', בעליצות של קשיש, מנסה להרשים את מיני. הוא שר להנאתה. הודף אותה קלות במרפקו, ומגחך.

סאת':           איך אני שר בשביל בחור זקן כמוני? הייתי מפורסם פעם בזמירות שלי (מבחין שהיא אינה שמה לב אליו ובוהה בפה פעור וביראה אל הבית, הוא פונה לאיימס – בעליזות.) בחיי אלוהים איימס, אם החדשות האלה נכונות, לא יישאר אף איש פיכח בעיר הלילה! זוהי חובתנו הפטריוטית לחגוג!

איימס:         (בגיחוך) אנחנו חייבים, זה בטח.

לואיזה:        אתה לא תלך לעשות את איימס שיכור הלילה, כניעה או לא כניעה, תמהוני קשיש, זה מה שאתה.

סאת':           (מרוצה) זקן, שום דבר, רק 75! הזקן שלי חי עד 90! אלכוהול לא יכול להרוג את הבקווית'ים! (הוא ואיימס צוחקים. לואיזה מחייכת אל עצמה, מיני מתעלמת, ממשיכה להסתכל על הבית.)

מיני:            שכה יהיה לי טוב, איזה יופי של בית.

סאת':           ט'ב, אני הבטחתי לאיימס שאני יעזור לך לראות איך שהוא נראה כשבאת לבקר אותו. לא כל אחד יכול להשיג לראות המקום של המאנון מקרוב, הם מאוד קשים עם מסיגי גבול.

מיני:            וואאו!! הם בטח עשירים! איך הם עשו את הכסף שלהם?

סאת':           עזרא עשה בוחטה של כסף, ולפניו אביו, אייב מאנון, הוא ירש חלק ועשה עוד חתיכת כסף בספנות. פתח את אחד הקווים הראשונים באוקיאנוס המערבי, קווים מסודרים.

מיני:            זה הגנרל עזרא? זה לא הוא?

סאת':           (בגאווה) כן בטח. הגיבור הכי גדול בכל הצבא של גראנט!

מיני:            איזה טיפוס הוא?

סאת':           (בברוטליות יתרה) עזרא יכול, אומרים, שהוא קוּלי בלי לב ושוויצר, 'גלל אין לו אף פעם הרבה מה ל'גיד להם. אבל ככה הדרך רק של בני מאנון. הם האף שלהם למעלה, פה קרוב
ל־200 שנה ולא נותנים לאפ'חד לשכוח את זה.

מיני:            איך זה שהוא נכנס לצבא אם הוא כל כך עשיר?

סאת':           הו, הוא היה חייל הרבה לפני המלחמה הזאת. אב' שלו שכנע אותו ללכת לאקדמיה הצבאית. הוא הלך למלחמת מקסיקו ויצא רב סרן. אייב נפטר באותה שנה ועזרא ויתר על הצבא ולקח את העסקים של הספנות כאן. אבל הוא לא נעצר שם. הוא עוד למד גם משפטים ונעשה שופט. נכנס בפנים לפוליטיקה ונבחר לבכיר. הוא היה ראש עיר כשהמלחמה הזו פרצה אבל הוא התפטר מייד והלך עוד פעם לצבא. ועכשיו הוא עלה להיות גנרל. הו, הוא כזה מוכשר, עזרא.

איימס:         כן. העיר הזו באמת גאה בעזרא.

לואיזה:        שזה יותר ממה שאתה יכול להגיד על אשתו. (מדברת בלשון עילגת) אנשים שונאים אותה. אין לה את הטוב לב של בני מאנון. היא ממוצא צרפתי הולנדי. נראית זרה ומוזרה. אבא שלה הוא רופא בניו יורק אבל לא משהו כי בסוף היא לא הביאה כסף כשעזרא התחתן איתה.

סאת':           (פניו נעשות זועמות באופן קיצוני) אף פעם אל תחשוב עליה. לא מדברים עליה. (אז בפתאומיות משנה נושא) טוב, אני צריך לראות את ויני, אני הולך מסביב דרך המטבח את תחכי כאן. ואם אשתו של עזרא תתנפל עלייך בגלל שנכנסת לפה, תגידי לה שאני קיבלתי רשות מוויני להראות לך מסביב. (הוא יוצא מסביב לפינת הבית, משמאל. השלושה מסתכלים בהם באטימות ובחוסר נוחות. הם מדברים בקולות נמוכים. המומים.)

לואיזה:        סאת' כל כך גאה בדפוק הזקן הזה שלו מאנון! לא יכולתי שלא להשחיל עקיצה על אשתו של עזרא.

איימס:         טוב, אל תשימי לב. הוא בעצם שונא אותה.

לואיזה:        שששש...! מישהו יוצא החוצה. בוא נחזור. (הם פונים יחד לצד העורפי של שיח הלילך, מציצים מבעד לעלים כשהדלת הקדמית נפתחת וכריסטין מאנון יוצאת אל שפת האכסדרה עד קצה המדרגות. לואיזה הודפת קלות את דודתה ולוחשת בהתרגשות) זו היא!

(כריסטין מאנון היא אישה גבוהה מרשימה, בשנות ה־40 שלה אבל נראית צעירה יותר. בעלת גִּזרה נאה וחושנית, והיא נעה בחן שופע כמו של חיה. היא עוטה לבוש סאטן ירוק, גזור היטב ויקר, שמבליט את הצבע המיוחד של שׂערה השופע ומתולתל, בחלקו חום־אדמדם חלקו צבע ברונזה זהוב, כל חלק נפרד ומובחן, ומאידך גיסא מעורב באחר. פניה בלתי־רגילות, חינניות יותר מאשר יפות. חזותה מעוררת תדהמה בעקבות רושם מוזר של פנים לא טבעיות דמויות מסֵכה מרהיבה חיוורת, שבה רק עיניה השקועות בצבע סגול־כחול חיות. גבות עיניה השחורות נפגשות בקו בולט ישר מעל אפה החזק. סנטרה קשה, פיה רחב וחושני, השפה התחתונה מלאה, העליונה בקשת דקה מוצלת בקו של שיער. היא עומדת מקשיבה, מתגוננת מן המוזיקה שכמו נושאת איזו משמעות מאיימת עליה. אבל מייד מושכת בכתפיה בבוז, יורדת במדרגות וצועדת החוצה לעבר גינת הפרחים, חולפת מאחורי שיח הלילך מבלי להבחין באיימס ובנשים.)

מיני:            (לוחשת ביראה) יא! היא יפה נורא, לא?

לואיזה:        הרבה מדי שיער לטעמי.

מיני:            איי, יש משהו מוזר בפנים שלה.

איימס:         מראה של סוד, אם זו הייתה מסֵכה היא הייתה שמה. זה המראה של בני מאנון. לכולם יש אותו. הם מטפחים אותו יחד לצד הנשים שלהם. סאת' טיפח אותו גם, לא שמת לב? מזה שהוא היה איתם כל החיים שלו. הם לא רוצים שאנשים ינחשו את הסודות שלהם.

[i]     שנאנדואה הוא שמו של עמק בווירג'יניה שבו נערכו כמה קרבות חשובים במלחמת האזרחים של ארצות הברית, כאן הוא גם שם של אישה. במקור זהו שם אינדיאני.