בקיצור

Predrag Finci - Ukratko

שפת מקור: קרואטית

תרגום : דינה קטן בן-ציון

עמודים: 114

עריכה: מיה פופר

תאריך יציאה לאור: יוני 2023

דאנאקוד: 24951116

מסת״ב: 978-965-7815-42-7

מבצע חודש הספר

מחיר קטלוגי:

88.00

 ₪

מחיר באתר:

88.00

גב הספר

כשמו כן הוא, בקיצור הוא מיזוג של תובנות בדבר מהות החיים ומשמעותם שיצר המחבר בשפה מכשפת יחידה במינה, הקושרת בין עולם הדעת לעמקוּת הרגש, ובין הפילוסופי לפואטי.

כל קורא ימצא בספר השתקפות של חייו שהרי כל חיים הם בעיקרו של דבר סיפור של הגעה-התרחשות-הסתלקות, סיפור חד-פעמי ועם זאת חוזר ונשנה. נוסחה גורלית זו של קיום עלי אדמות נטענת בספר בשפע בלתי-נדלה של הקשרי מחשבה ומשמעות, רגישות ליופי והוקרת האומנות ובתוך כך אמונה בחיים. לצד סיפור החיים כמסכת של סבל וכמאמץ מתמשך לשרוד מהאסונות הנקרים בדרכו של אדם, נותר הקורא עם תובנות מפליאות על האהבה, על כוחות הנפש, על הקדום והעתידי, על מוצא החיים ועל מהלכם אל אחריתם. כמאמר המופלא של זלדה המשוררת: "כל טיפה וטיפה / היא זיקה / ביני ובין הדברים / ביני ובין העולם / וכאשר הלילה / מעלה את התהום / התהום מעלה שדות וגנים".

פרדרג פינצי (Predrag Finci) הוא הוגה דעות וסופר הכותב פרוזה המתייחדת בסגנון ממוארי-הגותי. הוא נולד בסרייבו ב-1946 ועד 1993 שימש מרצה לאסתטיקה בפקולטה לפילוסופיה באוניברסיטת סרייבו. בשלהי המאה העשרים, בשל פגעי המלחמה שהתחוללה בארצו, היגר לאנגלייה, ומאז הוא מתגורר בלונדון. עד כה פרסם כשלושים ספרים, שבחלקם תורגמו לשפות זרות. ספריו זוכים לביקורות נלהבות ולקהל קוראים גדל והולך. זה ספרו השני של פרדרג פינצי הרואה אור בעברית. קדם לו על בית הנתיבות והנוסע, שראה אור גם הוא בהוצאת כרמל.

דברים על הספר "בקיצור" של פרדרג פינצ'י ודינה קטן בן-ציון /  ד"ר ציפי לוין בירון

את שירה "לכל איש יש שם" סיימה זלדה במילים "לכל איש יש שם שנתן לו מותו." בהן ביטאה  את משמעותו הקריטית והעמוקה של שער הפרידה מן החיים וחתימת פועלו של אדם, תוך סיכום והבנה רטרוספקטיבית של כל מהלך חייו - הבנה אחרונה שבכוחה לסתור ולהפוך את כל שהתפרש קודם לה.

זכיתי להיות נוכחת בימיה האחרונים של דינה חברתי מזה יובל שנים. ללמוד ממנה באופן אינטנסיבי וממצה איך נפרדים מהחיים אל נכון, איך מיישמים את העקרונות התיאורטיים שכולנו מסכימים להם במחשבתנו, אך לא נדרשנו למימושם התובעני.  במובן זה דינה הייתה עד נשימתה האחרונה אמיצה, נאמנה לערכיה, נתונה ללא הרף בהנמכת הלהבה הדרמתית של מעמד הפרידה,  ונחושה לממש את זכות הבחירה החופשית האחרונה שלה בשיקול דעת, כאדם חושב ורגיש ומודע.

היא ידעה בחוש דק ונדיר שימים טובים אינם צפויים לה, לפיכך בדעה צלולה בחרה את היום והשעה שבה תירדם ושוב לא תתעורר. היא בחרה לא לסבול, לא לפגום בטעמם המשובח של חייה עד כה, ולא להעיק על חיי זולתה. היא נפרדה  מן העולם בתחושת שובע, וסיפוק והודיה עמוקה על כל מה שזימנו לה חייה. על כל הטוב שהיה מנת חלקה ושלא ראתה בו מובן מאליו. ומתוך קבלה עמוקה של כללי החיים וגבולם. כמי שמודה למופע בתום ההצגה ואינו מבקש הדרן.

המוות היה כמעט כפי שביקשה: במהירות ובדייקנות, כשם שפעלה כל חייה. דומה שממש זינקה לקרון האחרון של הרכבת האחרונה שמילטה אותה מאסון שכבר חשה בריח עשנו הקרב. היא מתה בשנתה כפי שבקשה. במהלך ימי הסבל האחרונים היא שתפה את גלית ואותי איך בשעות מצוקה היא מקיפה עצמה בזיכרונות טובים כילד קטן שלקראת שנת לילה מקיף עצמו במיטתו בדובוניו הרכים שהיו מרכז תודעתו במשך היום. היא לא בקשה מועד נוסף - כפי שנוטים רבים. כמו אבי ז"ל היא ביקשה לקום מסעודת מלכים עם נגיסה אחת פחות, כדי לא להסתכן במפגש עם שקד מר. הרצון ל"עוד", התאווה לחיות שאינה יודעת שובעה, היא היא המכשלה הגדולה נוכח המוות. דומה הדבר לשלב השלישי בתהליך הלידה כאשר מורה המיילדת ליולדת להתנגד לנטייה הטבעית ללחוץ יחד עם הצירים המתגברים ולא להניח לעובר להגיח בכל עוצמתו שעלולה לקרוע את שריר הרחם. כך גם בשעת היציאה מן העולם. הרצון הטבעי הוא להיאחז בחיים. לא להיכנע לכוחות החידלון. ואולם לא תמיד הנטייה הטבעית היא לטובה. היא עלולה לקלקל את החוויה המטיבה של החיים. דינה בחרה מהנקודה המסכמת של חייה לשכנע את עצמה ואותי שאסור להניח לצבע הכהה להשתלט על הפלטה ולהכתים את אקוורל החיים. שוב ושוב היא אמרה במבט מסכם שכל דבר קשה או משברי שארע בחייה היה לטובה. נועד להכשיר אותה ולחזק את שרירי הנפש על מנת שתצליח להגשים את מפעל חייה. הכול לטובה. גם כשלעיתים המטרה רחוקה וגבוהה מכדי שנבחין בה, בהיותנו שקועים בקרקעית משברי ההווה.

וכפי שבחרה בכל חייה - בחרה את הספר שיחתום את מפעל התרגום שלה. לא במקרה בחרה בספר "בקיצור" של פרדרג פינצי. כך כותבת היא במבוא לספר: "כקוראת בטקסט המיוחד הזה חוויתי את המיית הלב של "ממעמקים קראתיך" (תהילים ק"ל) בשפה בת חורין שאינה משועבדת לנוסח דתי או ממסדי ...המשקפת יראת כבוד נוכח מסתרי הקיום...וסוד אחריתם בהעניקה משמעות עמוקה לחלוף ובכלל זה נחמה שאדם עשוי לשאוב מן התובנה בדבר היותו פרודה חד פעמית – ועם זאת ממוחזרת של חיים עלי אדמות" (29). בהמשך היא מצטטת את פינצי במילים אלה: "גם כאשר נפרדים אין הורגים את הרגש, אלא מכינים אותו לפגישה מחודשת. גם בסוף הדרך אין המסע מסתיים סופית אלא מתחיל מחדש וגם אם הוא נכחד – עקבותיו לא נמחו. הוא קם מחדש בתוך האפר. אפילו המוות לא העלים אותו אם הוא נשמר בתוכנו".(29)

למרות היותה חילונית חניכת "השומר הצעיר", הייתה לה נטייה רליגיוזית שכיבדה את מגבלות ההכרה והידיעה האנושית. נטייה שנשענה על כבוד עמוק לאדם ולפועלו בעולם, לנס היווצרות החיים והמשכם, ולפלא היצירה האנושית ועולמות הרוח שלה.

מתוך הכבוד העמוק שלה למופע האנושי – נכחה בה ההכרה כי הישגיה המופלאים של רוח האדם, וכל המאמץ לקיימם לא יתכן שיאבדו באחת, שכל ההשתכללות האנושית שאדם צובר באופנים רבים של לימוד ירד לטימיון. על כל אלה להיות זכורים ושמורים ב"כספת" היקום.

גם פינצי אינו משועבד לסדר דתי או ממסדי. גם הוא  חש שיש סדר מיסתורי בעולם שהאדם מוגבל בכוחו וביכולתו לתפוס או להכיל. סדר שאין בכוחן של השפה או הלוגיקה לתארו, שנשגב הוא וסמוי כנחל נסתר שרק על פי המיית מימיו מנחשים אנו את נתיבו. פינצי מבקש להאמין שהמוות אינו מאפס או מאיין את הפעילות האנושית אלא מעביר אותה לקיום אחר, קיום שאין לו ממשות נראית, הוא רטט שרק רגישי קשב יבחינו בו בחולפו.

זה הספר שנכון היה לדינה לחתום באמצעותו את מפעל התרגום שלה ולהותיר בו סיכום דו-נושאי מתומצת של תום חייה. שחייב היה להיות אמירתה האחרונה בעולם. שאחריה דממה.

הנושא האחד הוא מהותם של חיי אדם.

כבר סדרם של פרקי הספר מבטא את המהלך: אדם בא לעולם אם בנחת אם בהיותו מושלך אליו. (כדברי  סרטר). מרגע בואו נפתח מסע חייו "הרץ לקראת מותו". המוות או ההסתלקות מסיימים את  מסע החיים. מה שנותר אחרי הכלייה הפיזית הם  התולדות של מעשי אדם במופע חייו. פינצי סבור שלצד מה שנותר אחרי ההסתלקות הפיזית  - נותרת גם "עין הנוכחת תמיד", המזכירה לנו את ההיעדרות ואת האפשרות שמה שהתחולל במסע החיים, "מגיע מאי שם ונע לעבר אי שם".

באמצעות תרגומה העשיר והקולח של דינה, מבקש פינצי להעניק תווית שם למהות הסמוייה המופשטת הקדמונית שהיא מקור כל כוחות היקום והקיום - הוא המוחלט הקיים מעולם "הוא אור הנסוך על הכול שאי אפשר לראותו או לסמן את מרכזו". אנו איננו מעיזים בדרך כלל להישיר מבט "לתהום ראשית זו הנעדרת ייצוג". הגורל הוא הקובע היכן מתחילים חייו של אדם והיכן יגיעו לקיצם. "בין קטבים אלה מתרחשים החיים", (95) בין הנצח שממנו נעדרנו לבין הנצח שממנו נעדר. דבריו אלה מתכתבים ישירות עם כותרת ספר שיריו  של יהודה עמיחי "פתוח סגור פתוח".

אנו ממהרים לגורלנו  באמצעות תנופת הנעורים. (55). אולם גם בסוף המסע אין הוא מסתיים סופית, קם הוא מחדש מתוך האפר ונשמר בתוכנו, (66) "שכן אם אי פעם משהו באמת התקיים – לא יתכן שהוא עבר או נעדר". (73) "למרות היעלמה של היישות עם מותה, למרות שמה שנוצר - ייעלם, מה שהיה – ישוב להיות". אולי אחרת, אולי אחר תהליך טרנספורמטיבי ימשיך הוא להיות נוכח בדרך כלשהו. "שום דבר אמיתי לא יכול ללכת לאיבוד". (94) שכן "כאשר המחשבה יורדת לשורש הבעיה היא שבה למה שהיתה בראשיתה: תמיהה על אותה היפתחות ראשונה ואחרונה אל פלא החיים ואל יפי הקיום". (95) אל התובנה המאוחרת שהכול ערוך כסדר. (98)

הקורא המורגל בלוגיקה היוונית-המערבית מתקשה להכיל את הסתירה שבין הסוף הפיזי הנראה לבין ה"לא סוף" הסמוי מן העין. התרבויות המזרחיות מורגלות להכיל אין-סתירה זו. הסופרת האיטלקיה נטליה גינצבורג אף היא נדרשה לסתירה זו באחד מכתביה באומרה שדווקא בסתירה  מצויה אמת חיים עמוקה. ואם מודעים אנו לעובדה שמוחנו קולט רק שלושה מימדים, אין בעובדה זו כדי לסתור את אפשרות קיומם של מימדים נוספים. כך נוכל לעכל שמה שנראה על פניו כסתירה אינו אלא ביטוי של כוחות סותרים זה את זה באותה מהות אחת.

הנושא השני הוא תכלית החיים ומקומה של השפה בחיים האנושיים.

העיקרון הראשון במעלה הוא עיקרון האותנטיות. "היה מה שאתה. התבונן במה שמשתקף בך. מתוך תוכה האישיות היא תמיד מה שהיא באמת. מראשית החיים  ועד אחריתם היא מזוהה עם נתיבה שלה". עם תכלית הופעתה בעולם. . (78) הצמיחה נובעת ממקום המכיר בטוב שבי. "מתוך היכרות עם הטוב שבי, אוכל בקלות להכיר את הטוב בזולת". (82) "מה שלא יושתת על המוסר ועל הטוב האצילי – לא יחזיק מעמד!. על שקר שנאה ולעג לא ניתן להשתית אמת או יופי. ככל שתרבה השנאה – יתמעט האושר ותקרב ההישמדות". (94) וכמו בנבואות הנחמה שלאחר החורבן  אומר פינצי:  "אבל מאחורי ההישמדות חוזרים ונגלים החיים. וכל עוד יש שמחה - יש חיים. ומי שיודע ומסוגל לשמוח בחיים – חייו כשלעצמם מהווים את גמולם ובהם משמעות קיומם"(95)

ואולם השמחה והחתירה לחיי מוסר ועשית הטוב המשותפים לצווי היסוד של רוב הדתות הם רק התשתית הראשונית של משמעות הקיום. שיאה של ההתקרבות אל האותנטיות, ואל חיי יושר מצויה בהתמסרותו של אדם לשפה ולכתיבה: התמסרות הרואה בכתיבה צו עליון, הרואה בקיום נכונות להיות כלי או צינור לדיבור שהוא למעלה ממנו. התמסרות זו אינה מותנית בדבר ואין בה שכר לנאמניה שכן  "שירה אינה משמשת למאום ואינה דרושה לאיש" (40). מסירות נפש זו מזכירה את נאמנותו הדתית של הנביא לתפקידו. גם המשוררים בדומה לנביאי האמת "עוכרי שלווה לאומית ואישית" הם. (41). אולם יש בכתיבה נחמה. למרות היותה "מועקה היא גם חדווה" אולי "מחלה חביבה" שכן הכתיבה מתווכת בין אדם לבין עולמו, עונה היא לו על מצוקותיו. יש בה משום טיפול פסיכולוגי עצמי - טיפול מונולוגי במקום טיפול דיאלוגי. (43)

פינצי מסייע לכותב לחדד את שמיעתו ולהיעשות כותב אמת. מה שיש לך לומר – "אמור מהר ובקיצור". "הזהר מעשות ספרים הרבה" ממליץ מי שכתב כשלושים ספרים ועשרות מאמרים. ובכל זאת אין בדבריו סתירה. מאמינה אני לצורך הדחוף להתבטא בכתב , כמו גם לצורך לקצר במילים. אלו הן שתי נקודות מבט המשקיפות מזוויות שונות של החיים - האחת מצויה בתנופת הנעורים והאחרת מן המבט של ימי הזיקנה. התבונן במיוחד ב"מילים שלא נותנות לך מנוח". אלה ה"מתארות את חייך. הנוגעות בך. האמן רק למה שנוגע בך". רק במקום הצנוע, המוכן להיות כלי, המוכן להפוך לדובר של הטקסט ומשרתו – רק שם יהיה דברך כן ואמיתי. "אל תבקש יותר ממה שיש לך". (65) התאווה שאינה יודעת שובע, מסוכנת גם כאן. (66) זכור: שפה אינה אמצעי טכני בלבד. הצורך  להתבטא והקשר האנושי הנוצרים באמצעותה אינם שוליים. העקירה מן המולדת וההגלייה אל הנכר

איננה רק שינוי גאוגרפי. היא בעיקר גלות מן השפה ו"עזיבת העצמי". (62).

ודע את המגבלה המסיימת:  "מאחורי כל אחד נותר עמוד שלא נכתב". (37)

 

גם מן הבחינה התמטית ספר זה הוא הנכון לסגור את יצירתה הספרותית של דינה ולפתוח את החקירה בו. מצוי בו שילוב מיוחד בין פרוזה שירה והגות התואם את שלושת עיסוקיה המרכזיים במפעל חייה של דינה.

בימיה האחרונים ציפתה דינה לקבלת ספר זה מהדפוס.

ביודעה שקראתי את פרק תרגומו הראשון והתרגשתי ממנו יחד איתה ברגע ערות  ביקשה ממני שלא אשכח לכתוב עליו ולשלוח את דברי לעיתונות.

הספר ראה אור ביום מותה.

אי אז, לפני שלושה שבועות, הייתי שולחת טיוטה זו לעינה הטובה של דינה....

 

ספרים מומלצים בקטגוריה זו

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת

היו הראשונים לכתוב ביקורת על הספר "בקיצור"

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


The reCAPTCHA verification period has expired. Please reload the page.

מבוא: הפואטיקה של הטקסט מאת אבי שגיא……………………………… 9

פתח דבר מאת דינה קטן בן־ציון……………………………………………….. 27

בקיצור

בְּרֵאשִׁית…………………………………………………………………………….. 33

הַגָּעָה………………………………………………………………………………… 34

הִתְרַחֲשׁוּת…………………………………………………………………………… 45

הִסְתַּלְּקוּת……………………………………………………………………………. 102

כִּכְלוֹת (אוֹ כֵּיצַד בָּא לָעוֹלָם סֵפֶר קָטָן זֶה)……………………………………. 105

דילוג לתוכן