שפת פרדות

דני כהן נולד בקרית טבעון, ב-1978. הוא החל לכתוב שירה בגיל 15 ופחות או יותר מאז ראה את עצמו כמשורר. כמו כן היה מוסיקאי מחונן, מאסטר ברייקי; למד שפות, להטוטנות, טאי-צ'י. פורמאלית, מלבד ההאחזויות שונות של כשרונו הרב-גוני, הביוגראפיה הקצרה של דני כהן עד להתאבדותו בגיל 20, אינה מכילה דבר חריג: למד בתי-ספר לאמנויות, עשה בגרות, התגייס לצבא. שירתו, המתאפיינת במודעות-עצמית של מפעל ספרותי, אקסטזה של שמאן והחלטיות טראגית של עמידה מול גורל, התחוללה בתוך השגרא הזאת, כלשד קיומה וכמנוע נסתר. לא תלמיד תיכון שכתב שירה, אלא משורר שלמד בתיכון – דני הפך למשורר בלי לבקש רשות. בחייו דני לעולם לא נסה לפרסם. לפחות לא לפרסם במובן הרגיל. הוא היה מחלק שירים לעוברי-אורח, רושם אותם במקומות ציבוריים, מקריא אותם לחברים, לחיות ולעצים. שירתו בקשה לתקוף את העולם ישירות, להתקין את עצמה בעולם ללא תיווך של שדה הייצור הספרותי. צוואתו של דני לפרסם את שיריו העמידה אותי בפני הצורך הקשה למשטר את הקורפוס החי של עבודתו לפורמט של ספר – מלאכה שדני הרהר בה, אך לא הספיק לעשות."שפת פרדות" מציגה בפני הקורא מבחר מתוך הטכסטים הפואטיים הרבים שדני כהן השאיר אחריו. סגנון השירים איננו אחיד וניכרות בהם זיקות שונות – שירה יפנית, אבות ישורון, הסוריאליזם והדאדאיזם – שמקבלות משמעויות ושימושים חדשים בפריזמה של עולם דימויים אידיוסינקרטי, לעתים אטום – אך תמיד קסום ובדרכו היחודית מדויק ואנין. שירים רבים מכילים שגיות כתיב מכוונות, שימוש לא שגור בסימני פיסוק ומהלכים לשוניים נוספים שעלולים להפתיע את הקורא. אך אל לו להבהל – אם אפשר לקרוא לשירים הנמצאים בפניו "שירה נסיונית", זה רק באותו המובן, שהם מציעים לו לראות, כפי שדני ראה, בשירה התנסות ובמגוון הטכניקות האפשריות שלה – רצף של הרפתקאות.הספר מחולק לשתי חטיבות. הראשונה מכילה מבחר מתוך השירים שדני ראה בחייו כשירים עצמאיים וגמורים. חטיבתו השניה, הקרויה "ממחברותיו של דני כהן", מבקשת להציג מתוך מה שהיה לפורמט הכתיבה העיקרי של דני בשנתים האחרונות לחייו – מעין יומנים פואטיים בהם כתב שירים קצרצרים מתוארכים לרוב, לצד הגיגים, טיוטות למכתבים וטכסטים אחרים. זו הייתה סביבת הקיום הטבעית של השירים האלו והרעיון לערוך אותם לקומפוזיציה, שתשלב פרגמנטים נוספים מתוך המחברות, שייך לדני עצמו. העורכים של הקובץ ניסו לבצע זאת בצורה שתאפשר לרצף של הבזקי שירה – המנגישים, בדרכו האופיינית לדני, פייטניות ואלימות, אהבה ורוע, תהיה דתית ויומיום צבאי – להקרא כנרטיב קיומי, שדני כתב עד מותו. פטיה (פיוטר) פטאח