ערמוני אשתקד – אודיסיאה יהודית

פרולוגניחוח ספרים (שיח המחבר) ארון הספרים, שעמד צמוד לקיר שמאל של החדר האחורי, היה החשוב, הבולט והמרשים ברהיטי הדירה הדו-חדרית הצנועה בה עברו עלי ילדותי ונעורי. נטול כל חן בחיצוניותו אך עטור הילה הודות לתכולתו, הארון אכן הטביע את חותמו על סביביו יותר מכל רהיט שקנה לו שביתה ביום מן הימים בין כותלי הבית. אין פלא אפוא, שבעומדי שָעוּן אל מדפי הארון הקורסים תחת כובד הספרים, חשתי שהארון מזרים לעברי גלים טמירים של רֵעוּת, בעוד אני מחזיר לו אהבה ללא סייג – אהבה לרהיט עצמו ואהבה למה שספון בו, בין זה הנגלה לעין ובין זה הכמוס ותוכנו ניתן לניחוש בלבד.ואמנם, מדי שולפי, כדרכי, כרך מקרי משורת הכרכים שעל המדף ובהשעיני אותו, לנוחות העיון, על משטח כף ידי השמאלית, בעוד אצבעות יד ימיני הופכות את דפיו, נעשיתי – עוד כילד, ואף יותר מזה, לימים, כנער – מודע שוב ושוב לחוב התודה שאני חייב לאוצר ספרים מופלא זה שליווני מיַנְקוּת, גם כשלא ידעתי עוד קְרוֹא. מוּדָעוּת זו לא תקטן ולא תפוג אפילו אמצא עצמי נוטש את ביתי ועירי, ולא יפחת משקלה גם כשהארון גופו יחדל להתקיים.אכן, תודה כפולה ומכופלת אני חייב לארון: על ההנאה שנָכוֹנה לי בין לוחות כריכתו של כל ספר; על כל סיפור וכל שיר שהעניקו לי ספרי הארון ועל הריגוש שעוררה בי כל שורה, אף זו שהתקשיתי להבינה בצעדי צעדים מהוססים ראשונים בשבילי הספרות; ועל רגעי החסד של הרהורים מפליגים, להם זכיתי באשראת הארון. ובעוד כף ימיני אינה חדלה מלהתפעם מכל מגע עם דף מדפיו של הספר שבחרתי, לא פסקו עיני מללטף את הכותרים האחרים שקרצו לי מן המדף, ובשלט-רחוק של מבטי אותַתִּי להם במאור פנים: "חכו לי, בקרוב אפקוד גם אתכם."– "מה סוד הקסם שרהיט פשוט ומגושם זה הילך על באי הבית מקטנם ועד גדולם?" – אני מנסה ממרחק של עשרות שנים ואלפי מילין להשקיף לאחור ולהבין את רוח הימים ההם.