תרגום מעינה (מאיה) בשור
מחיר קטלוגי:
99
₪
מחיר באתר:
₪99.00 ₪20.00
לאה מרקשייד, ילידת בלגיה, הייתה בת שש כאשר עצרו שוטרי משטר וישי את אביה בכפר הקטן לאקוֹן(Lacaune) בדרום צרפת, שאליו הוגלתה משפחתה. לאה, שהייתה עדה למעצרו של אביה, לא ראתה אותו עוד.עשרות שנות חיים עברו עד שהתגלו מכתבים שכתב האב בדרך למחנות בצרפת ובגרמניה. בין המכתבים היה גם מכתב מצעיר צרפתי שסיכן את נפשו למען האב. פיסות עדות מרגשות אלה היו הניצוץ שהבעיר את האש בלבה של המחברת. היא יצאה למסע כדי להתחקות אחר קורות משפחתה בצל המאורעות הגורליים בתולדות העם היהודי החל מסוף המאה התשע עשרה בגליציה וכלה בישראל של ימינו. עדויותיהם של ניצולי שואה שפתחו לבם בפני המחברת, מחקר היסטורי, ניתוחים סוציולוגיים ופסיכולוגיים וזיכרונות אישיים מובילים את הקורא מתיאור גורל משפחה אחת לתיאור גורל המשותף לאלפי משפחות יהודיות ממזרח אירופה, משפחות שהיגרו למערב אירופה בעשורים הראשונים של המאה העשרים ומצאו עצמן לכודות בצרפת תחת הכיבוש הנאצי.הספר מסתיים באמירה אישית אופטימית המביעה אמון בדור הצעיר וביכולתו ליצור עולם שבו רצח עם לא יעלה על הדעת. לאה מרקשייד היא ביוכימאית. מתגוררת בישראל משנת 1961. עד צאתה לגמלאות פרסמה רק מאמרים מדעיים. עם פרישתה התפנתה לחקור את האירועים ההיסטוריים שקבעו את גורל בני משפחתה וגורל דורות שלמים של יהודים. ספר זה הוא תולדת מחקר זה, אשר נמשך יותר מעשר שנים. במהלך תקופה זו פרסמה גם שני מאמרים בכתבי עת היסטוריים בצרפתית. ספר זה פורסם במקור בצרפתית וזכה לתשבחות.
אמי תמיד סרבה לבוא ולהשתקע בקרבתנו בישראל. כל פעם שנסינו לשכנעה היא חזרה ואמרה: "אני לא אעזוב את ביתי כל עוד אני חיה".בשנת 1988, הגענו אחותי ואני בדחיפות לבריסל, מודאגות בעקבות שיחותיה הטלפוניות התכופות, שנעשו פחות ופחות מובנות. היא לא יכלה להסתיר יותר את מחלת האלצהיימר, אשר מזה שנים צמצמה בערמומיות את תפקודיה השכליים והפיזיים. בדיקה רפואית מעמיקה לא השאירה מקום לספק לגבי הדרך שיש לנקוט בה: היא חייבת לעזוב את ביתה למוסד מתאים, לצמיתות.מאחר שלקחתי על עצמי לארגן את ענייניה, מצאתי חבילת מסמכים מתוארכים לשנות הארבעים של המאה העשרים, מוסתרת מתחת למגירה. המכתבים שאבי שלח לנו לאחר מעצרו נמצאו ביניהם. אמי מעולם לא הראתה לי אותם וגם לא דיברה אתי עליהם.מבט חטוף הספיק לי כדי לחוש שלא יעמוד בי כוחי להתמודד עם גילוי זה. לא הייתי מסוגלת אפילו לגעת בניירות אלה, אולם שמרתי עליהם בקפידה רבה, וכמה שנים מאוחר יותר, הפקדתי את שימורם בידי ארכיון "יד ושם" בירושלים,[1] לאחר ששמרתי העתקים מהם.ערב אחד באפריל 2002, הפכה שיחה תמימה את חיי על פיהם, כמעט בלי ידיעתי, שיחה שדחפה אותי להירתם לסדרה של מחקרים שידרשו ממני את כל האנרגיה שלי במשך שנים.ליאת, בת שבע, נוהגת מזה זמן רב לחזור על המילים הבאות, עם החיוך שאין לעמוד בפניו שהיא שומרת רק עבורי: "אני מיוחדת, כי אני עשיתי אותך סבתא!" מאז שהיא מודעת לקיומי, מותרת לי הכניסה לתחום שהוא מחוץ לתחום לאחרים, ואנחנו מבינות זו את זו במבט. היום, נעשיתי מפורסמת: "את מפורסמת! קוראים לך לאה, היית ילדה ושרדת. אם כך עליך דיברו הבוקר בביתֿהספר בטקס הזיכרון לשואה". זה מה שליאת הבינה וזכרה מהטקס, ואני מסיקה, שאיֿאפשר להשלים עם הבורות שלה. בתחושה פתאומית של חרדה אני שואלת את עצמי אם אני צריכה להעביר לה את סיפור חיי ולהתעלם מהסכנות שהרעלים ההרסניים של העבר עלולים לחשוף אותה להן. למעשה, אפילו שלא דיברתי על כך עם אמה ועם ילדיי האחרים, אני יודעת שהם סבלו וסובלים עדיין מההשלכות שלהם. אני מבינה שהבחירה אינה בידי, ואני מחליטה להקדיש חודש או חודשיים לכתיבת היסטוריה קצרה של משפחתי הקרובה בצל מלחמת העולם השנייה.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו במייל
חוות דעת
אין עדיין חוות דעת