על פני ימים סוערים

אמי תמיד סרבה לבוא ולהשתקע בקרבתנו בישראל. כל פעם שנסינו לשכנעה היא חזרה ואמרה: "אני לא אעזוב את ביתי כל עוד אני חיה".בשנת 1988, הגענו אחותי ואני בדחיפות לבריסל, מודאגות בעקבות שיחותיה הטלפוניות התכופות, שנעשו פחות ופחות מובנות. היא לא יכלה להסתיר יותר את מחלת האלצהיימר, אשר מזה שנים צמצמה בערמומיות את תפקודיה השכליים והפיזיים. בדיקה רפואית מעמיקה לא השאירה מקום לספק לגבי הדרך שיש לנקוט בה: היא חייבת לעזוב את ביתה למוסד מתאים, לצמיתות.מאחר שלקחתי על עצמי לארגן את ענייניה, מצאתי חבילת מסמכים מתוארכים לשנות הארבעים של המאה העשרים, מוסתרת מתחת למגירה. המכתבים שאבי שלח לנו לאחר מעצרו נמצאו ביניהם. אמי מעולם לא הראתה לי אותם וגם לא דיברה אתי עליהם.מבט חטוף הספיק לי כדי לחוש שלא יעמוד בי כוחי להתמודד עם גילוי זה. לא הייתי מסוגלת אפילו לגעת בניירות אלה, אולם שמרתי עליהם בקפידה רבה, וכמה שנים מאוחר יותר, הפקדתי את שימורם בידי ארכיון "יד ושם" בירושלים,^[1] לאחר ששמרתי העתקים מהם.ערב אחד באפריל 2002, הפכה שיחה תמימה את חיי על פיהם, כמעט בלי ידיעתי, שיחה שדחפה אותי להירתם לסדרה של מחקרים שידרשו ממני את כל האנרגיה שלי במשך שנים.ליאת, בת שבע, נוהגת מזה זמן רב לחזור על המילים הבאות, עם החיוך שאין לעמוד בפניו שהיא שומרת רק עבורי: "אני מיוחדת, כי אני עשיתי אותך סבתא!" מאז שהיא מודעת לקיומי, מותרת לי הכניסה לתחום שהוא מחוץ לתחום לאחרים, ואנחנו מבינות זו את זו במבט. היום, נעשיתי מפורסמת: "את מפורסמת! קוראים לך לאה, היית ילדה ושרדת. אם כך עליך דיברו הבוקר בביתֿהספר בטקס הזיכרון לשואה". זה מה שליאת הבינה וזכרה מהטקס, ואני מסיקה, שאיֿאפשר להשלים עם הבורות שלה. בתחושה פתאומית של חרדה אני שואלת את עצמי אם אני צריכה להעביר לה את סיפור חיי ולהתעלם מהסכנות שהרעלים ההרסניים של העבר עלולים לחשוף אותה להן. למעשה, אפילו שלא דיברתי על כך עם אמה ועם ילדיי האחרים, אני יודעת שהם סבלו וסובלים עדיין מההשלכות שלהם. אני מבינה שהבחירה אינה בידי, ואני מחליטה להקדיש חודש או חודשיים לכתיבת היסטוריה קצרה של משפחתי הקרובה בצל מלחמת העולם השנייה.