הפיות של אירלנד – בעריכת ויליאם בטלר ייטס

מתוך המבוא

ויליאם בטלר ייטס

לפני שנים רבות ביכה ד"ר קוֹרְבֶּט, הבישוף של אוקספורד ושל נוריץ', את היעלמן של הפיות מאנגליה. "בימיה של המלכה מרי," כתב –

"כְּשֶׁסִּיס הָיְתָה חוֹזֶרֶת

אוֹ טוֹם יוֹצֵא לַחְלֹב

הָלַם, הָלַם תֻּפָּן בְּמֶרֶץ,

רַגְלָן רָקְדָה בְּלִי סוֹף."

אבל בזמננו, בימי המלך ג'יימס, אין הן עוד בנמצא, משום שהן "השתייכו לאמונה הישנה" ו"שרו רק אווה־מריות".[1] באירלנד הן עוד מצויות, והן מעניקות בה מתנות לטובי הלב ומציקות לבעלי הגאווה. "ראית פעם פיה, או משהו כזה?" שאלתי זקן אחד במחוז סְלַיְגוֹ. "איך שהן מעצבנות אותי," השיב לי. "הדייגים פה יודעים משהו על בתולות הים?" שאלתי אישה בכפר במחוז דבלין. "בטח, הם שונאים שהן מגיעות," ענתה, "הן מביאות מזג אוויר נוראי." "הנה מישהו שמאמין ברוחות רפאים," אמר לי קפיטן זר אחד והצביע על נווט שהיכרתי. "בכל אחד מהבתים האלה," אמר הנווט והצביע על רוֹסֶס, כפר הולדתו, "יש רוחות רפאים. לא רוח, רוחות." אין ספק שקולו של רוח־זמננו, דוגמטיקן שכבר נעשה זקן ונשוא פנים, לא הדהד במחוזות האלה מעולם. לאחרונה לבש הלה מראה שחפני במקצת, ועוד מעט יטמנו אותו יפה בקבר, ורוח אחר, נכבד ובא בימים כמוהו, יתפוס את מקומו, וגם קולו שלו לא יישמע לעולם באותם המחוזות; ואחריו יבוא עוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד. אכן שאלה גדולה היא, אם קולם של אותם אדונים נכבדים יישמע בכלל אי פעם מחוץ למערכות העיתונים ולאולמות ההרצאות ולטרקלינים ולבתי הממכר לפשטידות צלופחים שבעיר הגדולה, או שמא רוח־זמננו אינו אלא קצף על פני המים. על כל פנים, גם גדודים שלמים ממין זה לא ישנו את הקֶלטי בהרבה. בעיני גיראלדוּס קַמבְּרֶנסיס היה באנשי האיים המערביים משהו פגאני.[2] "כמה אלים יש?", שאל כומר אחד אדם שבא מהאי איניסטוֹר לפני זמן לא רב. "באיניסטוֹר יש אחד; אבל כאן זה מקום גדול," השיב האיש, והכומר, כמו גיראלדוּס שבע מאות שנים לפניו, התחלחל ונשא את כפיו השמימה. שימו לב שאיני דן את האיש לכף חובה: עדיף בהרבה להאמין בכמה אלים מלהאמין שאין שום אל, או שיש אל אחד אבל הוא רגשני במקצת ובלתי שימושי, ואינו מותאם לצרכיה של המאה התשע עשרה. הקלטי, כמו הדולמנים שלו וכמו האבנים המגאליתיות שלו, לא ישתנה כמעט – וספק גדול אם אנשים מסוגלים להשתנות. על אפם ועל חמתם של כל החכמים, הנבונים והיודעים, ולמרות כל הפרופסורים, רובם עדיין ימאנו לסעוד שלושה עשר על יד שולחן אחד, או לקבל מלח שהושט להם, או לעבור תחת סולם, או להסתכל בעקעק בודד מרטיט את זנבו הססגוני. מובן שפה ושם ישנם טיפוסים נאורים שמפנים עורף לכל זה, אף על פי שאפילו עיתונאי, אם תפתו אותו לבוא אל בית קברות בחצות, יאמין פתאום שפאנטומים קיימים, כי כל אדם מתחיל לראות נסתרות אם רק מקרצפים את הציפוי די הצורך. אבל הקלטי רואה נסתרות גם בלי שתצטרכו לקרצפו.

אך זאת לדעת: אם מרחוק באתם, לא תוכלו לשמוע אגדות על פיות ועל רוחות סתם כך, אפילו לא בכפרי המערב. עליכם לגלות תבונה ולהתיידד עם הילדים ועם הזקנים – אלו שעדיין אינם נאנקים תחת עולם של החיים לאור היום, ואלו המשתחררים מעול זה טיפין־טיפין ובקרוב ייפטרו ממנו לגמרי. הנשים הזקנות יודעות יותר מכולם, אבל אותן קשה לדובב, כי הפיות קנאיות לפרטיותן ושונאות שמדברים עליהן; והאם אין סיפורים רבים על זקנות שהפיות צבטו כמעט עד מוות, או נכנסו בהן ושיתקו את גופן?

בלב הים, בשעה שהרשתות מוטלות והמקטרות מוצתות, יימצא תמיד אספן ישיש של סיפורים הקורא דרור ללשונו ומספר את עלילותיו לקול חריקת הסירה. גם ערב חג המולד הוא מועד מצוין, ובימים עברו נשמעו סיפורים רבים בטקסי אשכבה. אבל הכמרים אינם רואים טקסים כאלה בעין יפה.

בסקר הכללי של הקהילות באירלנד מצוין שמספרי סיפורים נהגו להתאסף עם ערב, ואם לכמה מהם הייתה גרסה שונה משל האחרים היו כולם מדקלמים את גרסתם ומחליטים ברוב קולות, ומי שחרג מן התקן נאלץ לקבל עליו את הדין. באופן זה נמסרו הסיפורים מפה לאוזן בדייקנות שכזו, עד שבעשורים הראשונים של המאה הנוכחית עוד סיפרו את המעשה הארוך בדיירדְרֶה כמעט מילה במילה כפי שהוא מופיע בכתבי היד עתיקי היומין השמורים בגנזכי החברה המלכותית של דבלין. רק במקום אחד הופיע הבדל, ובמקרה זה ברור שכתב היד שגוי – המעתיק השמיט קטע בטעות. אך דקדקנות זו מאפיינת את סיפורי העם ואת מעשיות הפייטנים יותר מאת אגדות הפיות: הללו מופיעות בשינויים פרועים, כי לרוב הן הותאמו לכפר סמוך, או לאחד מבני המקום שזכה למוניטין בזכות הפיות שראה. בכל מחוז יש בדרך כלל משפחה או אדם שבני הפיות, ובייחוד הפאנטומים שבהם, אמורים לחבב או לרדוף. כאלה הם בני האקֶט מטירת האקֶט שבגולוויי, שאחד מאבות־אבותיהם היה בן פיות, וכזה הוא ג'ון או'דיילי מליסאדֶל שבסְלַיְגוֹ, שחיבר את "או'דוֹנהיוּ איש קֵרי", וגם את השיר "איילין אָרוּן", שהסקוטים גנבו וקראו לו "רוֹבִּין אָדֵר" ושהֶנדל היה מעדיף לחבר במקום כל האורטוריות שלו.* סביב אנשים אלו המעשיות נוטות להתלפף בכוחות עצמן, ומפעם לפעם הן זונחות לשם כך גיבורים עתיקים יותר. המשוררים חביבים עליהן במיוחד, כי באירלנד היו השירה והקסם קשורים זה לזה בקשר מסתורי מאז ומתמיד.

[1]     מרי הראשונה, מלכת אנגליה (1516–1558), פעלה רבות להשבת אנגליה אל חיק האמונה הישנה, היא הנצרות הקתולית. באנגליה של ימי המלך ג'יימס השני (1633–1701) שבה ודעכה התמיכה בזרם זה של הנצרות. באירלנד, לעומת זאת, שמרה הכנסייה הקתולית על הפופולריות שלה. [ההערות הממוספרות הן של המתרגם]

[2]     גיראלדוּס קַמְבְּרֶנסיס – ר' הערה לסיפור "אי הרפאים".

*     הוא התגורר בדבלין זמן־מה, ושם שמע אותו. [ההערות המסומנות בכוכביות הן של ייטס ושל מספרי הסיפורים]