מעשה אורג – סיפורים והקשרים במסכת קידושין

ההקשר לסוגיה

שני סיפורים אנונימיים אלה מובאים במהלך הדיון בסוגיה העוסקת בתגובת האשה, המהווה מעין תשובה להצעת קידושין. המכנה המשותף ביניהם הוא שבשניהם האשה מקבלת עבור הקידושין חפץ שנתינתו אינה תקינה, ושותקת.

[1]     הסיפורים אינם באים ברצף.

דיון בסיפורים

סיפור ראשון

הסיפור נפתח ב"ההוא גברא דאקדיש ב...", סגנון פתיחה דומה לסגנונות הפתיחה של שלושת הסיפורים שעסקו באדם המקַדש בפחות משווה פרוטה, ואולם נראה שסיפור זה אינו שייך לקובץ של שלושת אלה, אלא פותח דיון חדש.

שני רבדים בסיפור: רובד המעשה שביטויו מצוי בשורת הפתיחה ובשורת הסיום, ורובד השיח שמצוי בשתי השורות שביניהן. שורת השיח הראשונה, המיוחסת לאומרים אנונימים, מקשרת את חלקו הראשון של המעשה לבעיה שנדונה קודם לכן בסוגיה 'קידושין בדבר שאינו שווה פרוטה', והשורה השנייה, המיוחסת לגיבור הסיפור שאף הוא אנונימי, מטרימה את חלקו השני של המעשה, קבלה ושתיקה.

בסיפור עצמו אין פסיקה, ואולם דברי רבא המובאים בתגובה אליו, קבעו: "שתיקה שלאחר מתן מעות לא כלום היא". דבריו התבססו על פרשנות שנתן לברייתא הדנה במקרה שבו אדם הֵסֵב מעות שמלכתחילה נתנן לאישה לשם פיקדון למעות שניתנו לשם קידושין. הברייתא קובעת כי במקרה שההסבה נעשתה לאחר שהאשה קיבלה את המעות, הקידושין מותנים בכך שהאשה "רצתה" בהם. רבא פירש כי האינדיקציה ל"רצתה" היא אמירת 'כן', ול"לא רצתה" שתיקה, ולפיכך יש ראיה מהברייתא כי שתיקה שלאחר מתן מעות לא כלום היא.

ברם, נראה שפרשנות זו של רבא לברייתא התקבלה הלכה למעשה רק בחלק מהקהילות בבבל; בפום נהרא הייתה מסורת משמו של רב הונא בריה דרב יהושע שלא נהגו לפי פירושו של רבא לברייתא, ולעומת זאת רבינא קבע כי במקומות שבהם לא שמעו על דברי רב הונא בריה דרב יהושע ינהגו לפי פירושו של רבא.

סיפור שני

גם בסיפור זה שני רבדים: רובד תיאורי ורובד של שיח. הרובד התיאורי
בנוי משתי השורות שבפתיחת הסיפור ומשורת הסיום שלו. שורת הפתיחה היא אקספוזיציה, שבשונה מכל הסיפורים הקודמים היא מתארת את מעשי האשה. השורה הבאה מתארת את מעשהו של הגבר המנוגד ניגוד
קוטבי למעשי הקידושין המתוארים בסיפורים קודמים, משום שאינו אלא מעשה בריונות וגזֵלה. אפשר שהבריונות הייתה מושכלת ונעשתה מתוך כוונה לזכות בהסכמת האשה לקידושין. ניתן להסיק זאת מתוך רובד השיח שבו לדרישת האשה מהגזלן להשיב לה את הגזלה, הוא עונה בשאלה: 'אם אתן לך, תתקדשי לי?' מכל מקום, שורת הסיום שבה לרובד התיאורי, ומפרטת כי האשה: "לקחתה (את הגזֵלה) ושתקה".

חלק השיח בסיפור מהדהד את חלקי השיח בסיפורים שהובאו לעיל מדף
ח ע"ב – דף ט ע"א, ובהם נשים ביקשו מגברים בקשות שונות ונענו
בתשובות שתָלו את ההיענות להן בהסכמה לקבל קידושין.^[1] בסיפורים
הללו פסקו רבי חמא ורב זביד, אמוראים בני הדור החמישי, שדברי האשה אינם מעידים על הסכמתה לקידושין. ואולם, בכל המקרים הללו סימן
השאלה הוסב על כוונת דברים שאמרה האשה, ואילו במקרה
שבסיפורנו האשה עשתה מעשה ושתקה, וסימן השאלה הוסב דווקא על כוונת שתיקתה. לפי פירושו של רב, כוונת השתיקה במקרה המתואר בסיפורנו אינה עדות להסכמת האשה לקידושין, אלא ביטוי לרצונה להשיב לעצמה את הגזֵלה.

בשולי הדברים ניתן להוסיף הרהור על כך שלמרות השוני הרב בין המקרים המתוארים בסיפורים, אפשר שפסיקתו של רב נחמן במקרה המתואר בסיפורנו הייתה בסיס לפסיקתם של רבי חמא ורב זביד, כיוון שיש מכנה המשותף בין המקרי – אי־ודאות לגבי כוונת האשה. סיוע להרהור זה יש בדיון של הגמרא, בפסיקתו של רב נחמן. בדיון זה הִקשו על פסיקת רב נחמן ממקור תנאִי, "קידשה בגזל ובחמס ובגניבה או שחטף סלע מידע וקדשה מקודשת", והשיבו בציטוט דברי רבא שצמצם את תחולת המקור התנאִי למקרים שבהם היו שידוכין. היינו, היה קיים בין הגבר והאשה קשר מחייב לפני מעשה הגזל, החמס או הגניבה.

מדיון זה ניתן ללמוד כי לאחר זמנו של רב נחמן נקבע כי שתיקתה של נגזלת בתגובה להצעת קידושין של גזלן, שנאמרה כתנאי להשבת הגזֵלה, אינה מעידה על הסכמתה לתנאי, אלא על רצונה להשיב לידיה את הגזֵלה. ייתכן שקביעה זו שימשה בסיס לתפיסת האמוראים המאוחרים, רב חמא ורב זביד, שבמקרים של קידושין בעייתיים רק הסכמה מפורשת של האשה מקנה להם תוקף.

ג. "אשה קונה עצמה" ו"עבד קונה עצמו"

עניינה של המשנה הפותחת את מסכת קידושין הוא בדרכים שבהן האשה נקנית ובדרכים שבהן היא קונה את עצמה, משמע משתחררת מלהיות קניינו של בעלה. המשניות העוקבות עוסקות בקניינם של עבדים (עברי וכנעני) ובאפשרויות העומדות בפניהם "לקנות עצמם". היינו, להשתחרר מעבדותם. בנושא זה עוסקים שלושת הסיפורים שלהלן: חלוץ הנעל (דף יד ע"א), רבי יהודה הנדואה (דף כב ע"ב) וסבי דנזוניא (דף כה ע"א).

[1]     ראו לעיל דיון בשלושת הסיפורים הראשונים, שכותרתם 'תגובת האשה להצעת הקידושין', בקובץ 'בעיות בהליך הקידושין'.