זקנה

a:1:{i:0;a:3:{s:5:"title";s:17:"פרק ראשון";s:2:"id";s:17:"פרק-ראשון";s:7:"content";s:4944:"מיד, כבר במילים הראשונות שהפנה לה ביקש להזהירה שאינו מתכוון להסתבך בקשר רציני יותר מדי. דיבר אליה בזו הלשון, פחות או יותר: "אני אוהב אותך מאוד והייתי רוצה שנסכם בינינו, לטובתך, לנהוג בזהירות יתרה". דבריו היו כה זהירים שקשה היה להאמין שדיבר בדחף אהבת הבריות; לוּ דיבר מעט יותר בכנות, היו דבריו נשמעים כך: "את מוצאת חן רב בעיני, אבל בחיי לא תוכלי לעולם להיות חשובה יותר מצעצוע. חובות אחרות מוטלות עלי, הקריירה שלי, משפחתי".
משפחתו? אחות אחת ויחידה, אשר נוכחותה לא הורגשה יותר מדי לא מבחינה פיזית ולא מבחינה נפשית, קטנטנה וחיוורת, צעירה ממנו בכמה שנים אך זקנה יותר באופייה, או שמא בשל גזרת הגורל. מבֵּין שניהם היה הוא האנוכי, הצעיר: היא חייתה למענו כאֵם מסורה השוכחת את צרכיה שלה, אבל זה לא מנע ממנו לדבר עליה כעל אדם חשוב נוסף שגורלֿחייו כרוך בגורלו ומכביד עליו. וכך, בעודו חש באחריות הכבדה הרובצת על כתפיו, צעד בנתיבֿחייו בזהירות, חומק מכל הסיכונים ובה בעת גם מהעונג והאושר. בגיל שלושים וחמש עדיין חש בלבו תשוקה בלתיֿמסופקת לתענוגות ולאהבה, וכבר התמרמר על שלא זכה להשיגם. במוחו קינן פחד גדול מעצמו ומחולשת אופיו, חולשה שלמען האמת חשש ממנה יותר משהתוודע לה למעשה, מתוך ניסיוןֿחייו.
הקריירה של אמיליו ברנטאני היתה סבוכה יותר, ראשית כול מפני שנשתלבו בה שני עיסוקים שונים ושתי מטרות נבדלות זו מזו בעליל. משרה צנועה ושולית בחברת ביטוח סיפקה לו את סכום הכסף המדויק שהיה דרוש לו לצורכי משפחתו הקטנה. ואילו הקריירה האחרת היתה קריירה ספרותית: אמנם היא לא העניקה לו שום טובתֿהנאה, חוץ מהמוניטין של סופר זוטר – דבר שהחמיא לגאוותו יותר משסיפק באמת את שאפתנותו – , אך גם לא דרשה ממנו יותר מדי מאמץ. זה שנים רבות, מאז פרסם רומן שזכה לשבחים רבים בעיתוני העיר, לא עשה מאומה, לא משום שלא האמין בעצמו אלא בשל הבטלה שלתוכה שקע. הרומן, שנדפס על נייר גרוע, הצהיב במחסני מוכרֿהספרים; אבל אמיליו, שבעת פרסומו רק הכריזו עליו כעל "תקווה גדולה לעתיד", נחשב עתה לדמות ספרותית מכובדת ובעלת משקל כלשהו במאזן האמנותי הצנוע של העיר. גזרֿהדין הראשון לא תוּקן, רק לבש פנים אחרות.
כיוון שידע בבירור כמה אפסית יצירתו, לא התפאר בעברו. אך האמין שהוא עדיין נמצא בתקופת הכנה, בחיים ובאמנות כאחד, ובסתרֿלבו החשיב את עצמו למכונה גאונית ואדירתֿכוח ההולכת ונבנית, ושטרם החלה לפעול. כל העת ציפה בקוצר רוח למשהו שיצוץ ויגיח אליו ממוחו, האמנות, או למשהו שיגיע אליו מבחוץ, המזל הטוב או ההצלחה, כאילו גיל הפעלתנות הנמרצת טרם חלף בשבילו.
אנג'יולינה היתה בחורה בלונדינית עם עיניֿתכלת גדולות, גבוהה וחסונה ועם זאת רזה וגמישה; היא פסעה לצידו ופניה מוארים באור החיוּת – מין צהוב ענברי שהבריאות הטובה נסכה בו גוון ורוד. ראשה היה מוטה הצידה כרוכן תחת המשא הכבד של זהב שעטף אותו, והיא השפילה את עיניה לקרקע שרקעה בה בכל פסיעה בקצה מטרייתה ההדורה, כמבקשת לחלץ ממנה דברי פרשנות למילים ששמעה. כשנראה לה שהבינה, אמרה: "מוזר", והציצה אליו בארשת של ביישנות. "אף אחד לא דיבר אלי כך מעולם". אמנם לא הבינה דבר, אבל החמיאה לה העובדה שנטל עליו תפקיד לאֿלו, להסיר כל סכנה מדרכה. החיבה שהציע לה לבשה בשל כך חזות של חיבת אח מתוקה.";}}