סיא-סאר: סיפורה של שירין-גול

מה שמך?
שירין-גול.
זה הילד שלך?
בַּלֶה. כן.
וזה?
בַּלֶה.
וההוא שם?
בַּלֶה.
שני אלה שם, את רוצה לומר לי שהם אחים?
כן. הבנים שלי, נַוִיד ונַבִּי. בעצמי ילדתי אותם.
ספקנותו של הפקיד מאלכּ בעינה עומדת, אך בכל זאת הוא מטביע את חותמתו על הנייר הדק והממורטט, ספוג בזיעת ידה של שירין-גול, הצובתת אותו שעות ארוכות.
לכי לשם מאחור, מאלכּ מצווה בנימה של חשיבות עצמית. תראי לחברים שלי שם את האישור, תגידי להם שמר מאלכּ שלח אותך, ככה לא יעשו לך בעיות ותקבלי את השקי-חיטה שלך. אחד לבעלך, אחד בשבילך ואחד לכל אחד מהילדים שלך. הבנת אותי? לכל אחד שק אחד.
פניה של האישה רעולים כליל, הרשת הדקה מול עיניה צפופה מכדי ללכוד ולו צל צלו של מבט. אך למרות היעדר פניה ניתן לחוש היטב את זעמה, את בושתה, את חרפתה. אף שאינני יודעת אם עיניה קלטו אותי, אני מחייכת אליה, מגלה לה את אהדתי. שתדע כי לא לצדו של מאלכּ אני, כי אם לצדה.
ראית את זה? מאלכּ שואל, כמו היינו חברים ותיקים, שארי-בשר או מחותנים. כמו היינו בעלי ברית, אנשי סוד. הוא ואני בצדו האחד של המתרס, והאנשים שמסביבנו בצד האחר. אני פוסעת צעד אחד אחורה, חומקת ממבטו.
היטב ברי למאלכּ, כי רק הודות למזלו הטוב אין הוא ניצב בצדו האחר של הגורל, שם, היכן שהיה עליו לייחל שיקבל חיטה. שם, היכן שאתה תלוי בחותמת, באישור, בחסדיו של אחד מבני עמך. הפעם הזאת. הפעם הזאת האיר לו המזל פנים. הפעם הזאת יש לו עבודה ועל כן הוא נמנה עם קומץ אנשים ששפר עליהם חלקם.
מאז הקים האו"ם את מחנה המעבר הזה לפליטים האפגנים השבים מאיראן, הוא משׂתכר בכל חודש שכר השקול לכשישים דולר, וכך מסתייע בידו לכלכל את משפחתו ואת משפחת אָחיו. בייחוד כששק תועה זה או אחר, שאמור היה להקל את שִׁיבת הפליטים לארצם, לפחות אחת לשבוע אינו מגיע ליעדו, ומאלכּ מוכרו תמורת טבין ותקילין.