חתולה ושוזו ושתי נשים

谷崎潤一郎, 猫と庄造と二人の女 - Jun’ichiro Tanizaki - Neko to Shōzō to Futari no Onna

שפת מקור: יפנית

תרגום : דורון ב' כהן

עמודים: 96

עריכה: דליה טסלר

תאריך יציאה לאור: דצמבר 2022

דאנאקוד: 24951065

מסת״ב: 978-965-7805-89-3

מבצע חודש הספר

מחיר קטלוגי:

78.00

 ₪

מחיר באתר:

78.00

גב הספר

חתולה ושׁוֹזוֹ ושתי נשים, הרומן הקומי הקצר של ג'וּנְאִיצִ'ירוֹ טַנִיזַקִי, נסב על גבר צעיר המתגלה כחסר אונים מול תביעותיהן הסותרות של אמו, אשתו הקודמת ואשתו הנוכחית, בעוד אהבתו האמיתית נתונה לחתולה לילי.

הרומן, שפורסם בשנת 1936, משלב תיאור ראליסטי להפליא של מציאות החיים בקרב בני המעמד הבינוני הנמוך (או הנמוך מאוד) ביפן של אותם ימים, עם ראִייה פסיכולוגית דקה ונוקבת של הדמויות האנושיות, מניעיהן ורגשותיהן. והחתולה, כדרכם של חתולים, עושה מה שמתאים לה, ומניעה את העלילה בדרכה הסבילה.

 

תרגום מיפנית, הערות ואחרית דבר: דורון ב' כהן

מתוך הספר

פוּקוּקוֹ, תסלחי לי שהשתמשתי בשמהּ של יוּקִי למכתב הזה אבל באמת המכתב הוא לא מיוּקִי, וכשאני אומרת את זה אַת בוודאי הבנת מי אני, נכון? לא, לא, ברגע שפתחת את המעטפה כבר הבנת "אה, זאת האִשה ההיא", ואז בטח התרגזת, איזה חוסר נימוס, .........איזה מין אִשה חצופה שמשתמשת בלי רשות בשם של חבֵרה שלי בשביל לשלוח לי מכתב, כך חשבת, אבל פוּקוּקוֹ תחשבי בבקשה, נגיד שהייתי כותבת את שמי האמיתי בצִדהּ האחורי של המעטפה הוא בטח היה רואה את זה ומסלק את המכתב כמו שאני יודעת טוב מאוד, ומפני שבכל מחיר רציתי שתקראי אותו לא היתה לי דרך אחרת, אבל בבקשה אל תדאגי, אין לי כוונה להיות גועלית אלייך או להשמיע תלונות באוזנייך. האמת היא שבשביל זה גם מכתב ארוך פי עשר או פי עשרים מהמכתב הזה לא היה מספיק, אבל עכשיו זה כבר לא ישנה כלום, נכון? חֲ חֲַ חֲַ, סבלתי הרבה אבל בזכות זה נהייתי חזקה מאוד, אני לא יושבת ובוכה כל הזמן, אפילו שיש לי בלי סוף סיבות לבכות ולהתרגז, אבל החלטתי לא לחשוב על זה בכלל ולחיות בשמחה עד כמה שאפשר. באמת, אף אחד חוץ מן האֵלים לא יודע את הגורל של בני האדם, אז טיפש מי שמקנא באושר של מישהו אחר ושונא אותו על זה, נכון?

אפילו שאני סתם אִשה חסרת השכלה אני יודעת שזה חוסר נימוס מצדי לכתוב לָך מכתב ישירות, העניין הוא שמר צוּקַמוֹטוֹ כבר דיבר אִתו על זה בשמי כמה פעמים, אבל הוא לא מוכן לשמוע, אז עכשיו אין לי דרך אחרת אלא לבקש ממֵך. יכול להישמע שאני הולכת לבקש בקשה גדולה, אבל זה בכלל, בכלל לא קשה. יש רק דבר אחד שאני מבקשת לקבל מהבית שלכם. יכול להישמע ככה, אבל כמובן שאני לא אומרת שתחזירי לי אותו. בעצם זה דבר הרבה יותר קטן, חסר ערך, .........אני רוצה את לילי. לפי דבריו של מר צוּקַמוֹטוֹ, הוא לא איכפת לו בכלל לתת אותה, אבל אַת היא זו שלא מוכנה להיפרד ממנה, אז תגידי פוּקוּקוֹ, זה באמת ככה? אַת זאת שחוסמת את התקווה האחת והיחידה שלי? תחשבי בבקשה פוּקוּקוֹ, אֶת האיש שהיה חשוב לי יותר מחיי, .........לא, לא רק אותו, אֶת כל הבית הנעים שבניתי ביחד אִתו, על הכל ויתרתי לָך ולי לא נשאר כלום. אפילו חתיכת קערה שבורה לא לקחתי, אפילו את רוב הדברים שלי שהבאתי אִתי כנדוניה לא החזירו לי. נכון, אולי יותר טוב בלי הדברים שעלולים לעורר זכרונות עצובים, אבל האם לא תוכלי לוותר לי לפחות על לילי? פרט לכך אינני אומרת שום דבר שאינו מתקבל על הדעת, התאפקתי בכל כוחי אפילו שדרכוּ עלי, בעטו בי והִכוּ אותי. לעומת הקורבן הגדול הזה, האם זו בקשה מופרזת לקבל חתולה אחת בסך הכל? בשבילך זאת סתם חיה קטנה וחסרת כל ערך, אבל בשבילי איזו נחמה בבדידותי היא תהיה, .........אני לא רוצה להֵחשב לחלשלוּשה, אבל בלי לפחות לילי אִתי אני כל כך בודדה, .........חוץ מהחתולה אין אף אחד בעולם שיתייחס אלי. .........ניצחת אותי מספיק, יותר מזה את רוצה לעַנות אותי? אַת באמת כל כך חסרת רחמים שאין לך אפילו טיפת חמלה עלי, הבודדה והגלמודה?

לא, לא, אַת אינך אִשה כזאת, אני יודעת היטב שמי שלא מוכן להיפרד מלילי זאת לא אַת אלא הוא, בטוח בטוח שזה הוא. הוא נורא אוהב את לילי. תמיד הוא היה אומר לי "אפילו שמִמֵך הייתי נפרד, מהחתולה הזאת בחיים לא". גם בזמן הארוחות וגם בזמן השינה הוא הראה חיבה ללילי הרבה יותר מאשר לי. אבל, אם ככה למה הוא לא אומר בכנות "אני לא מוכן להיפרד ממנה", ובמקום זה מאשים אותָך? תחשבי על זה טוב טוב בבקשה, .........

אותי שהוא לא סבל הוא סילק, והתחבר אִתָך שהוא אוהב. אז בזמן שהוא חי אִתי לילי היתה הכרחית, אבל עכשיו היא בוודאי סתם מפריעה, לא? או שאולי גם עכשיו בלי לילי הוא ירגיש חוסר סיפוק? אם כך גם אַת כמוני, נחשבת פחות מחתול, לא? אוי סליחה, דיברתי בחוסר-התחשבות לא בכוונה .........בטוח שדבר כזה אידיוטי לא יכול להיות, אבל זה שהוא מסתיר את מה שהוא אוהב ומאשים אותָך, בדיוק זה מוכיח שיש לו רגשות אשמה, אז, ......... חֲ חֲ חֲ, בכל מקרה, לי כבר אין שום קשר עם כל זה, נכון? אבל באמת שימי לב, אם תוותרי לו כי זאת בסך הכל חתולה, בסוף הוא יזרוק אותָך בשבילה. אין לי שום כוונה להגיד משהו גועלי, יותר מאשר על טובתי אני חושבת עלייך, תפרידי את לילי ממנו כמה שיותר מהר, ואם הוא לא יסכים אז יש לך עוד יותר סיבה לחשוד. .........

 

פוּקוּקוֹ, שכל שורה ומילה מהמכתב שמורות בלִבה, מביטה בשקט בשׁוֹזוֹ[1] ובלילי, ורואה את שוֹזוֹ, ששותה סאקֶה בלגימות קטנות לצד דגי מקרל מוּשרים בחומץ ורוטב סויה, מניח את הכוסית אחרי הלגימה, וכשהוא קורא

"לילי"

הוא מרים דג אחד גבוה-גבוה במקלות האכילה. לילי עומדת על רגליה האחוריות כשכפותיה הקדמיות מונחות על שפת השולחן המתקפל, מבטהּ מרוכז בדגים שעל הצלחת, והיא נראית כמו לקוח שנשען על הדלפק בבַּאר, או אולי כמו אחד מהפסלים הגרוטסקיים שעל גג נוטר-דאם, וכשסוף-סוף דג מוּרם במקלות מהצלחת, היא מרעידה פתאום את אפה, ועיניה הגדולות, הפיקחיות, ממש כמו עיני בן-אדם שנפקחות ומתעגלות בהפתעה, מתרוממות מלמטה למעלה. אבל שׁוֹזוֹ לא נותן לה אותו בקלות כזאת.

"הִנֵה!"

הוא קורא, ואחרי שהביא את הדג עד קצה אפה, הוא מכניס אותו דווקא לפיו שלו. הוא מוצץ ברעש את החומץ שבו מוּשרה הדג, מרסק בשיניו את העצמות הקשות שאולי יש בו, ואז שוב תופס אותו במקלות ומציג אותו בפניה, מקרב, מרחיק, מנמיך, מגביה, מנמיך. לילי שנמשכת למחזה מנתקת את רגליה הקדמיות מהשולחן, מרימה את כפותיה משני צִדי גופה כמו רוח רפאים, רודפת אחריו בצעדים לא יציבים. לבסוף הוא מחזיק את הטרף ללא תזוזה בדיוק מעל לראשה של לילי, והיא מנסה בכל כוחותיה לקפוץ, לקפוץ בזריזות ולתפוס בכפותיה את היעד, אבל מחטיאה כחוט השערה וקופצת שוב. כך חולפות להן חמש או עשר דקות עד שהיא מצליחה להשיג לעצמה דג אחד.

שׁוֹזוֹ חוזר על כל זה שוב ושוב. אחרי שנתן לה דג אחד הוא שותה כוסית, וכשהוא קורא

"לילי"

הוא מרים עוד דג במקלות האכילה. על הצלחת היו בין שנים-עשר לארבעה-עשר דגים קטנים באורך שני סוּן[2] בערך, אבל נראה שהוא עצמו הסתפק בלא יותר משלושה או ארבעה, ומהיתר הוא רק מצץ את הרוטב ואת בשר הדג נתן לחתולה.

"אי, אי, זה כואב! כואב נורא!"

שוֹזוֹ פלט פתאום קולות צווחניים. לילי קפצה לפתע על כתפו ונעצה בה את ציפורניה.

"הי אַת! תרדי! תרדי כבר!"

היה זה אמצע ספטמבר, והחום של שלהי הקיץ כבר הלך והתפוגג, אבל שוֹזוֹ, כדרך אנשים שמנים שנוטים להזיע בשפע ולסבול מהחום, הוציא את השולחן המתקפל לקצה המרפסת האחורית, שהיתה מכוסה עדיין בבוץ מהשיטפון האחרון,[3] וישב ישיבה מזרחית כשלגופו רק חולצה קצרה ומעליה חגורת צמר לבטן ותחתוני כותנה באורך הברכיים, ולילי, שקפצה ועלתה על בשר כתפיו העגולות והתפוחות כגבעות והרגישה שהיא עומדת להחליק, נעצה בו אינסטינקטיבית את ציפורניה. וכיוון שרק בד הקְרֶפּ של החולצה חצץ ביניהם, ננעצו ציפורניה עמוק בבשרו.

"אי, כואב! כואב!"

הוא צווח בקול גדול,

"הֵי, תרדי כבר!"

אבל כשהוא ניער את כתפיו או נטה לצד אחד, גָבַר חששהּ ליפול והציפורניים ננעצו ביתר שׂאת, עד שכתמי דם ניקדו לבסוף את בד החולצה. אבל שוֹזוֹ, אף שהתלונן,

"פראית אחת"

בכלל לא כעס. נראה שלילי היטיבה להבין זאת, ובעודה מחככת את ראשה בהתרפסות כנגד לחיו, היתה מקרבת ומצמידה בעוז את פיה לצד פיו של אדונהּ כשראתה אותו מכניס דג לפיו. שוֹזוֹ מגלגל את הדג בפיו ודוחף אותו החוצה בלשונו, והיא עטה עליו בזריזות, לעִתים היא מצליחה לטרוף אותו בבת אחת, ואחרי שטרפה היתה מלקקת בהנאה מסביב לפיו של אדונה, או שאדון וחתולה היו מושכים כל אחד בקצה שלו. בתוך כל זה משלב שוֹזוֹ קריאות כמו "אוי" או "פְיוּ פְיוּ" או "חכי, חכי!", מעווה את פניו ויורק, אבל נראה שהוא נהנה באותה מידה כמו לילי.

"הֵי, מה קרה? – – – "

סוף סוף הוא עשה הפוגה ובעודו מושיט כהרגלו את ספל הסאקֶה לעבר אשתו, הרים את מבטו בדאגה. אשתו, שעד לפני רגע היתה במצב רוח טוב, לא ניסתה אפילו למזוג לו, ובעוד שתי ידיה משולבות בחזית הקימונו, נעצה מבט יציב בפניו.

"נגמר הסאקֶה?"

הוא הסיג חזרה את הספל המוּשט, והביט בעיניה במבט חושש, אבל היא לא זעה.

"אני צריכה לדבר אִתךָ על משהו"

אמרה בקצרה, וחידשה את שתיקתה המטרידה.

"מה זה? הא? משהו מה? – – – "

"שמע, תמסור את החתולה הזאת לשִׁינַקוֹ".

"למה?"

עיניו פִלבלו ללא הרף למשמע הרעיון המזעזע הזה שנפל עליו כרעם ביום בהיר, אך מכיוון שהבעת פניה של אשתו נותרה מאיימת ובלתי נכנעת, הוא נעשה מבולבל יותר ויותר.

"מה זה פתאום, ........."

"לא חשוב למה, תמסור אותה. תקרא מחר למר צוּקַמוֹטוֹ ותעביר אותה צ'יק צ'ק".

"מה זה צריך להיות כל זה?"

"אז אתה לא מסכים?"

"חכי שנייה! את לא חושבת שאת צריכה לתת לי איזה סיבה? מה קרה לך, נפגעת ממשהו?"

מה, היא מקנאה בלילי? – – – כך הוא הרהר תחילה, אבל זה לא הסתדר לו, כי היא עצמה אהבה חתולים, כמסתבר. בזמן ששוֹזוֹ עדיין חי עם אשתו הקודמת שִׁינַקוֹ, וכשהיא שמעה ששינַקוֹ קינאה לפעמים בחתולה, פוּקוּקוֹ היתה צוחקת על האבסורד שבדבר ולועגת לה. היא כמובן התחתנה עם שוֹזוֹ תוך שהיתה מודעת לאהבת החתולים שלו, ומאז אף הצטרפה אליו בהרעפת חיבה על לילי, גם אם לא באותה מידה כמוהו. למעשה, עד היום היא לא התלוננה אף פעם על כך שלילי הצטרפה תמיד אל שולחן הארוחה כשהבעל והאשה ישבו אליו זה מול זה שלוש פעמים ביום. להפך, היום כמו בכל יום, בשעה שהוא נהנה משתיית הסאקֶה בערב תוך כדי שהוא משתעשע עם לילי, הביטה פוּקוּקוֹ אך ורק בהנאה בהופעתם של החתולה ואדונהּ שהזכירה תרגילי אקרובטיקה בקרקס, ובעצמה השליכה לה לפעמים נתח מזון או הניעה אותה לקפוץ, עד כדי כך שמעורבותה של לילי אפילו שיפרה את הקשר בין בני הזוג שנישאו לא מזמן, הצהילה את האווירה בזמן הארוחה ובשום אופן לא היתה מִטרד. אם כך, מה כבר יכולה להיות הסיבה? עד אתמול, לא, עד לפני רגע, עד שהוא לגם חמש או שש כוסיות סאקֶה, הכל היה בסדר, ופתאום השתנה המצב בן רגע, אולי מפני שנפגעה מאיזה עניין פעוט? או שאולי היא אמרה "תמסור אותה לשׁינַקוֹ" מפני שהתחילה פתאום לרחם עליה?

[1]  יש לבטא את השם בשתי הברות ארוכות, "שׁוֹ-זוֹ-", בערך כמו המילה "מוֹרוֹ" (המורה שלו) בעברית.

[2]  סוּן היא מידת אורך מסורתית, כשלושה ס"מ.

[3]  הכוונה לשיטפון הגדול שפקד את מערב יפן בסוף יוני 1935.

ספרים מומלצים בקטגוריה זו

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת

היו הראשונים לכתוב ביקורת על הספר "חתולה ושוזו ושתי נשים"

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


The reCAPTCHA verification period has expired. Please reload the page.