קולות מראקש – רשימות מסע

מפגשים עם גמלים

שלוש פעמים באתי במגע עם גמלים ובכל פעם היה לדבר סוף טרגי.

"אני מוכרח להראות לך את שוק הגמלים," אמר ידידי, זמן קצר לאחר הגיעי למראקש. "הוא מתקיים בכל יום חמישי לפני הצהריים, מחוץ לחומה, ליד באב־אלחמיס. זה די רחוק, מן העבר השני של חומת העיר. מוטב שאסיע אותך לשם."

הגיע יום חמישי ונסענו לשם. השעה כבר היתה מאוחרת. כשהגענו לרחבה הגדולה והריקה שמחוץ לחומת העיר כבר היתה שעת צהריים. הרחבה היתה כמעט ריקה מאדם. בצדה השני, מרחק כמאתיים מטר מאתנו, עמדה חבורת אנשים, אבל גמלים לא ראינו. הבהמות הקטנות שהאנשים התעסקו בהן היו חמורים, וחמורים שרצה העיר ממילא. הם נשאו את כל המשאות וזכו ליחס כה אכזרי, עד שכמעט לא רצית עוד לראות זאת. "באנו מאוחר מדי," אמר ידידי. "שוק הגמלים נגמר." הוא נסע למרכז הרחבה כדי לשכנע אותי שאמנם לא היה עוד מה לראות.

אולם לפני שעצר, ראינו המון אדם נפוץ לכל עבר. במרכזו עמד גמל על שלוש רגליים, הרביעית קשורה לו גבוה. פיו היה חסום בזמם, דרך נחיריו היה מושחל חבל, ואיש אחד, ששמר על מרחק־מה ממנו, ניסה למשוך אותו באמצעותו. הגמל רץ מעט לפנים, נעמד וזינק במפתיע, על שלוש רגליו, לגובה. תנועותיו היו בלתי צפויות ומפחידות. האיש שביקש להוליך אותו נרתע בכל פעם. הוא חשש להתקרב אל הגמל יתר על המידה ולא היה בטוח לגמרי מה הדבר הבא שעליו לעשות. אבל אחרי כל הפתעה החל למשוך מחדש, עד שעלה בידו, לאט לאט, לגרור את הגמל בכיוון מסוים.

אנחנו נשארנו עומדים במקומנו והורדנו את חלונות המכונית. ילדים פושטי־יד כיתרו אותנו, ומעבר לקולותיהם שביקשו נדבות שמענו את אנקותיו של הגמל. באחת הפעמים הוא ניתר הצדה בתנופה כה רבה, עד שהאיש הגורר אותו איבד את החבל. האנשים, שהקפידו לשמור על מרחק מהם, נמלטו עוד הלאה משם. האוויר שמסביב לגמל היה רווי פחד; הפחד העז ביותר היה זה שלו. האיש רץ אחריו מרחק־מה ובמהירות הבזק חטף את החבל הנשרך על הקרקע. הגמל, בתנועה גלית, זינק הצדה ולגובה, אבל לא הצליח להשתחרר עוד ונגרר הלאה.

איש אחד, שלא הבחנו בו, ניגש אל מאחורי הילדים שהקיפו את המכונית שלנו, דחף אותם הצִדה והסביר לנו בצרפתית רצוצה: "לגמל הזה יש כלבת. הוא מסוכן. לוקחים אותו לבית־המטבחיים. צריך להיזהר מאוד." פניו לבשו רצינות. בין המשפטים שאמר נשמעו אנקותיו של הגמל.

הודינו לו ועזבנו את המקום עצובים. בימים הבאים חזרנו ודיברנו כמה וכמה פעמים על הגמל הנגוע בכלבת, תנועותיו הנואשות הותירו בנו רושם עמוק. הלכנו לשוק בציפייה לראות מאות מן הבהמות העדינות ורכות החמוקים הללו. אבל ברחבה הענקית מצאו אחד בודד, על שלוש רגליים, בשעת חייו האחרונה, ובזמן שנלחם על חייו נסענו לנו לדרכנו.

כמה ימים אחר־כך עברנו ליד חלק אחר של חומת העיר. היתה שעת ערב, הבוהק האדום שעל החומה הלך ודעך. צפיתי בחומה כל זמן שיכולתי ונהניתי לראות כיצד צבעיה משתנים בהדרגה. לפתע, בצִלה, ראיתי שיירה גדולה של גמלים. רובם הרביצו עצמם על ברכיהם, אחרים עדיין היו עומדים. אנשים חבושי טורבנים התהלכו ביניהם בשלווה, ועם זאת בפעלתנות, והיה זה מחזה של רוגע ושל דמדומים. צבע הגמלים התמזג בצבע החומה. יצאנו מן המכונית ונכנסנו אל בין הגמלים. הם כרעו מעגלים־מעגלים, כעשרה גמלים ויותר במעגל, מסביב לערימות של מזון. הם מתחו את צוואריהם לפנים, תלשו והכניסו את המזון לפיותיהם, משכו ראשיהם לאחור ולעסו בשלוות נפש. אנחנו התבוננו בהם בעיון, וראה זה פלא, היו להם פנים. הם דמו האחד למשנהו, ובכל זאת היו כה שונים זה מזה. הם הזכירו גבירות אנגליות זקנות, הלוגמות בהדרת פנים וכמו משועממות את התה שלהן בחברותא, אבל אינן מצליחות להסתיר לגמרי את הרשעות שבה הן מתבוננות בכל דבר שסביבן. "הנה זאת הדודה שלי, ממש," אמר ידידי האנגלי, אשר בנימוס רב הערתי את תשומת לבו לדמיון לבני ארצו, ועד מהרה מצאנו ביניהם עוד כמה מכרים. היינו מלאי גאווה על שפגשנו בשיירת הגמלים הזאת, שאיש לא סיפר לנו עליה, ואשר מנתה 107 גמלים.

נער צעיר קרב אלינו וביקש מטבע. גון פניו היה כחול כהה, כגון גלימתו. הוא היה מוביל הגמלים ולפי מראהו מן ה"אנשים הכחולים" היושבים בדרומו של חבל האטלס. צבע לבושם, כך נאמר לנו, עובר אל העור, וכך נעשו כולם, גברים כנשים, לגזע הכחול היחיד. מפי המוביל הצעיר, שהיה אסיר תודה על המטבע שקיבל, ניסינו ללמוד אי־אלה דברים על השיירה. אולם הוא ידע רק מילים בודדות בצרפתית: הם באים מגוּלימין ונמצאים בדרך מזה עשרים וחמישה יום. זה כל מה שהצלחנו להבין. גולימין שוכנת הרחק בדרום, בלב המדבר, ואנחנו שאלנו את עצמנו אם שיירת הגמלים חצתה את חבל האטלס. ברצון היינו גם למדים לאן מועדות פניהם, כי אי־אפשר היה שהמסע הגיע לקצו כאן תחת חומות העיר, ואף הגמלים נדמו כאילו הם אוזרים כוח לקראת התלאות שעוד היו מזומנות להם.

הנער הכחול־כהה, שלא הצליח לספר לנו יותר ממה שסיפר, התאמץ לרצות אותנו והוליך אותנו אל איש זקן אחד, צנום וגבה קומה, שחבש לראשו טורבן לבן והכול נהגו בו ביראת כבוד. הוא היטיב לדבר צרפתית וענה לנו בלשון רהוטה על שאלותינו. השיירה באה מגולימין ובאמת נמצאה בדרכה כבר עשרים וחמישה יום.

"ולאן ממשיכה הדרך?"

"היא לא ממשיכה," אמר. "אנחנו מוכרים אותם כאן. לשחיטה."

"לשחיטה?"

שנינו נדהמנו, אפילו ידידי, שבמולדתו הוא צייד נלהב. הרהרנו במסע הנדודים הארוך של הגמלים, ביופיים באור הדמדומים, בכך שאינם משערים את הצפוי להם, בסעודתם השלווה, ואולי גם באנשים שהזכירו לנו.

"לשחיטה, כן," חזר ואמר הזקן, קולו סדוק משהו, כאילו חתכה בו סכין קהויה משימוש. "אוכלים כאן הרבה בשר גמלים?" שאלתי. ביקשתי להסתיר את תדהמתי מאחורי שאלות ענייניות.

"הרבה מאוד."

"איזה טעם יש לו? אף פעם עוד לא אכלתי בשר כזה."

"עוד לא אכלת בשר גמלים?" הוא פרץ בצחוק לגלגני, דקיק במקצת, וחזר ואמר: "עוד לא אכלת בשר גמלים?" לא היה ספק בדבר, הוא סבר שאין מגישים לנו כאן דבר מלבד בשר גמלים ונהג באדנות רבה, כאילו היה מאלץ אותנו לאכול את הבשר הזה.

"הוא טוב מאוד," אמר.

"כמה עולה גמל?"

"זה משתנה. בין 30,000 ל־70,000 פרנק. אני יכול להראות לכם. צריך להבין בזה." הוא הוליך אותנו אל גמל בהיר יפהפה ונגע בו במקל קצר, שרק עתה הבחנתי בו. "זה גמל טוב. הוא שווה 70,000 פרנק. הבעלים שלו רכב עליו בעצמו. הוא היה יכול להשתמש בו עוד הרבה שנים, אבל העדיף למכור אותו. בכסף הזה הוא יכול לקנות לו שני גמלים צעירים, אתם מבינים?"

הבנו. "באת עם השיירה מגולימין?" שאלתי.

הוא דחה את הסברה המזלזלת הזאת בכעס כלשהו. "אני ממראקש," אמר בגאווה. "אני קונה בהמות ומוכר אותן לקצבים." בלבו לא רחש אלא בוז לאנשים האלה, שעשו את כל הדרך הארוכה, ועל מוביל הגמלים הכחול הצעיר שלנו אמר: "הוא לא יודע כלום."