מחיר קטלוגי:
69
₪
מחיר באתר:
₪69.00 ₪48.30
מינה רוזנבאום נולדה ב 1926 בעיירה מונפלקונה שבמחוז גוריציה בצפון איטליה. ספרה, היום האחרון, מתאר את סיפור התבגרותה של אנה, בת דמותה של מינה, בשנים שבהן הוכרזו חוקי הגזע של מוסוליני באיטליה הפשיסטית. עד אותם ימים התנהלו חייה של המשפחה על מי מנוחות. היא מתארת בטוהר ייחודי, אופייני לילדה שהתבגרה באחת, את הטלטלה והעלבון שספגה המשפחה במדינה שאביה היגר אליה במנוסתו מהפוגרומים בפולין. לצד ניכור ותחושות בגידה אנה מתארת רגעים של רוך וגילויי סולידריות של ידידיה האיטלקים של המשפחה, שלא נטשו אותה עד ליום שבו נאלצה לצאת לחיים חדשים בארגנטינה. היום האחרון הוא פרדה כואבת מנעוריה של אנה, ממולדתה, מבית ספרה ומביתה. כמו משפחתה של אנה, גיבורת ספרה, היגרה משפחת רוזנבאום בֿ1939 לארגנטינה. בֿ1950 נישאה מינה בבואנוס איירס לאלפרדו וייל. נולדו להם ארבעה בנים. היא עסקה ברישום, ציור ופיסול, אבל את ייעודה מצאה בכתיבה ספרותית. היום היא חיה בתל אביב ומכהנת כיושבת הראש של אגודת הסופרים הישראלים בשפה הספרדית (AIELC). היום האחרון ראה אור בארגנטינה ולאחר מכן גם בספרד. וייל תרגמה את ספרה לאיטלקית והוא התקבל במולדתה בענייין רב.
לא הצלחתי להירדם בלילה ההוא. קמתי כמה פעמים כדי להביט בהורטנזיות הכחולות, המעורסלות בשנתן הדוממת והשקטה באגרטל מלא מים. הלילה היה קריר ומבושם בניחוח פרחי ויסטריה. מבעד לחלון קרצו לי כשותפיֿסוד שמי פחם זוהרים, מאוכלסים בגחליליות.החלקתי מהמיטה. כתונתֿהלילה הלבנה והארוכה נגררה אחריי. מגע רגליי היחפות על הרצפה הלחה העביר צמרמורת של קור בגבי. כמו נסיכה בשמלת שובל מפוארת, הבטתי באוצרי. הייתה זו ראשיתו של הקיץ: יוני 1938. יום המחרת הוא היום האחרון ללימודים.בבוקר ההוא לא רכבתי על אופניים, אלא הלכתי לביתֿהספר ברגל. השמים כחולים, אבל ההורטנזיות שהידקתי על חזי היו כחולות אף יותר וגדולות כלֿכך, שכיסו את פניי. רק עיניי ושערותיי המתולתלות המרדניות נראו. פרשתי את זרועותיי. המורה פרשֹה את זרועותיה. ההורטנזיות החליפו בעלים.נשמע צלצול הפעמון והתפזרנו לכל עבר כמו ציפורים. השמש הלכה וייבשה את התלמים הלחים, הדקים, שעל הלחי. בתוך זמן קצר נשכחה הפרֵדה מלב.התרוצצנו חופשיים ועליזים בשדה הפרגים, שהיה כמו מרבד רבגוני.מדוע ההורטנזיות של יום הלימודים האחרון ההוא סירבו לשקוע בתהום הנשייה של עברי? והלא אינני מחבבת כלל את הפרחים הגדולים האלה. מדוע איני מסוגלת למחות מזיכרוני את הרדיד הבוהק, השזור פרגים יפהפיים, המתנועעים לקצב משב הרוח הקיצי?היה זה יום הלימודים האחרון במוֹנְפָלְקוֹנֶה, עיר הולדתי.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו במייל
חוות דעת
אין עדיין חוות דעת