ערבה

1

השכם בבוקר של חודש יולי יצאה מ־N, עיר המחוז של פלך Z, והחלה להתגלגל בקול רעם על דרך המלך כרכרה שרוטה וחבוטה בלי קפיץ תחתי, אחת מאותן כרכרות ישנות־נושנות שבכמותן נוסעים כיום בארץ רוסיה רק סוכני מכירות, מְכנסי עדרים וכמרים דלי אמצעים. היא טרטרה והצטווחה בכל תנועה קלה שבקלות; הדלי שהיה קשור לאחוריה הדהד בקול קודר לכל צליל כזה – והצלילים האלה לבדם וסמרטוטי העור העלובים שהידלדלו מגופה המרוט העידו על בלותה ועל כך שהנה־הנה תימכר כגרוטאה.

בכרכרה ישבו שניים מתושבי N: סוחר מ־N, איבאן איבאניץ' קוּזמיצ'וֹב, מגולח, במשקפיים ובכובע קש, דומה לפקיד יותר מאשר לסוחר, והאחר – האב כריסטוֹפוֹר סירִייסְקי, ראש כנסיית ניקולאי הקדוש ב־N, זקֵן קטן וארוך שיער בקפטן אפור מכותנה גסה, כובע צילינדר רחב תיתורה ואבנט רקום, צבעוני. הראשון היה מרוכז במחשבות וטלטל ראשו כדי לסלק מעצמו תנומה; יובשנות עסקית שבהרגל נאבקה בפניו בנחת־רוח של אדם שזה עתה נפרד מקרוביו ושתה כדבעי; ואילו השני הביט בעולמו של האל בעיניים מתלחלחות, בפליאה, וחייך חיוך כה רחב, עד כי היה נדמה שחיוכו פשט גם אל תיתורת הצילינדר; פניו היו אדומות ומראן העיד שבעליהן קר לו במקצת. שניהם, קוזמיצ'וב וכמוהו גם האב כריסטופור, נסעו כעת למכור צמר. זה עתה, בשעת פרידה מבני־ביתם, מילאו את כרסם לביבות בשמנת, ולמרות שעת הבוקר המוקדמת לגמו מעט יי"ש... מצב־רוחם של השניים היה נפלא.

פרט לשניים שתוארו זה עתה ולדֶניסקָה הרכּב, שהצליף בלא ליאות בצמד סוסים אדמוניים קלי צעד, היה בכרכרה נוסע נוסף – ילד כבן תשע, שפניו שחומות מן השמש ורטובות מדמעות. זה היה יֶגוֹרוּשקָה, אחיינו של קוזמיצ'וב. ברשות דודו ובברכת האב כריסטופור, נסע למקום כלשהו כדי להתקבל לגימנסיה.
אמו, אוֹלגָה איבאנוֹבנָה, אלמנתו של מזכיר קוֹלֶגיאַלי[1] ואחותו של קוזמיצ'וב, שהיתה כרוכה אחר אנשים משכילים וחברה נאצלת, הפצירה באחיה, שנסע למכור צמר, לקחת אתו את יגורושקה ולמסור אותו ללימודים בגימנסיה; עתה ישב הילד, שלא הבין לאן הוא נוסע ולשם מה, על דוכן הרכּב לצדו של דניסקה, אחז במרפקו כדי לא להתגלגל למטה וניתר כמו קומקום על עגיל הכירה. ממהירות הנסיעה תפחה חולצתו האדומה על גבו כשלפוחית, וכובע הרכּבים החדש עם נוצת הטווס גלש בלי הרף אל עורפו. הוא חש עצמו אומלל לבלי די והתחשק לו לבכות.

כשהכרכרה חלפה על פני בית־המאסר, הביט יגורושקה בזקיפים שהתהלכו בשקט סמוך לקיר לבן גבוה, בחלונות הקטנים המסורגים, בצלב שהתנוצץ על הגג ונזכר כיצד שבוע קודם כן, ביומה של אם האלוהים מקאזאן, ביקר עם אמו בכנסייה של בית־המאסר; ועוד קודם לכן, בחג הפסחא, בא לבית־המאסר יחד עם לוּדמילָה הטבחית ועם דניסקה והביא לשם חלות פסחא, ביצים, מאפים ובשר בקר צלוי; האסירים הודו והצטלבו, ואחד מהם נתן ליגורושקה במתנה חפתי בדיל מעשה ידיו.

הילד הביט בשקיקה במקומות המוכרים, והכרכרה השנואה דהרה על פניהם והותירה הכול מאחור. אחרי בית־המאסר חלפו ביעף נפחיות שחורות, מכוסות פיח, אחריהן בית־קברות נינוח, ירוק, מוקף גדר של אבנים סגלגלות; מעבר לגדר הציצו בעליצות צלבים לבנים ומצבות, שהסתתרו בתוך עלוותם הירוקה של עצי דובדבן ונראו מרחוק כבהרות לבנות. יגורושקה נזכר שלעת פריחת הדובדבן נמזגות הבהרות הלבנות לים של לובן עם תפרחתו; ועם הבשלתו זרועים המצבות והצלבים הלבנים נקודות ארגמניות כדם. מעבר לגדר, תחת עצי הדובדבן, היו שקועים בשנתם יומם וליל אביו של יגורושקה וסבתו זינַאידָה דַנילוֹבנָה. כשסבתא מתה, הניחו אותה בארון ארוך וצר וכיסו את עיניה שמיאנו להיעצם בשתי מטבעות של חמש פרוטות. עד שמתה היתה בחיים והביאה מהשוק כעכים רכים זרועים פרג, וכעת היא ישֵנה, ישנה...

מאחורי בית־הקברות עישנו בתי־חרושת ליציקת לבֵנים. עשן סמיך, שחור התאבך בעננות גדולות מתחת לגגות קנים ארוכים המשוטחים אל הארץ, והיתמר בעצלות כלפי מעלה. השמים מעל בתי־החרושת ובית־הקברות היו שחומים, וצללים גדולים שהטילו עננות העשן זחלו על פני השדה וחצו את הדרך. בתוככי העשן, סמוך לגגות, ניכרה תכונה של בני־אדם וסוסים, שהיו מכוסים אבק אדום...

מאחורי בתי־החרושת הסתיימה העיר והחל השדה. בפעם האחרונה הפנה יגורושקה את ראשו והביט בעיר, ואז הצמיד את פניו למרפקו של דניסקה והחל למרר בבכי...

"נו, עוד לא כילית את כל הדמעות, בכיין!" אמר קוזמיצ'וב. "שוב אתה מזליף לכל הכיוונים, מפונק שכמותך! אם אינך רוצה לנסוע, הישאר! אף אחד לא מכריח אותך בכוח!"

"אין דבר, יֶגוֹר בחורי, אין דבר..." החל האב כריסטופור למלמל בלשון זריזה. "אין דבר, בחורי... התפלל לעזרתו של אלוהים... לא את הרע, את הטוב אתה מבקש. כדרך שאומרים, המשכיל באור יתהלך, הנבער יגשש בחושך... אמת נכון הדבר."

"אתה רוצה לחזור?" שאל קוזמיצ'וב.

"כ... כן..." השיב יגורושקה, מתייפח.

"ובאמת היית חוזר. הלוא בין כה וכה לחינם אתה נוסע, כאדם שהיה נוסע, נניח, שבע ורסטאות[2] כדי לגמוע לפתן."

"אין דבר, אין דבר, בחורי..." המשיך האב כריסטופור בדיבורו. "התפלל לעזרתו של אלוהים... לוֹמוֹנוֹסוֹב[3] גם הוא נסע כמותך, עם דייגים, ואף על פי כן אדם דגול יצא ממנו, ששמעוֹ יצא באירופה כולה. חוכמה הנקנית בצוותא עם אמונה מניבה פירות שאלוהים שועה אליהם. איך לשון התפילה? להאדרת שם הבורא, לנחמת הורינו, לתועלת הכנסייה והמכוֹרה... זהו הדבר."

"יש תועלת ויש תועלת..." אמר קוזמיצ'וב והצית לעצמו סיגריה. "יש שלומדים עשרים שנה, אך בלא כל טעם."

"זה קורה."

"יש כאלה שהלימודים מועילים להם, ויש שרק מסתבך להם השכל. אחותי אשה בלא הבנה, מחקה בכול את מנהגי האצילים ורוצה שיגורקה ייצא מלומד. דבר אחד אינה מבינה, שגם אני בעיסוקַי שלי הייתי יכול לעשות את יגורקה מאושר עד סוף כל הזמנים. ולמה אני מסביר לך את זה, כי אם כולם ייעשו מלומדים ואצילים, לא יהיה מי שיסחור ויזרע חיטה. כולם ימותו מרעב."

"ואם כולם יסחרו ויזרעו חיטה, לא יהיה מי שיתעמק בתורות המלומדים."

וכיוון שקוזמיצ'וב והאב כריסטופור היו סבורים שהדברים שיצאו מפיהם משכנעים וכבדי משקל, שיוו לפניהם ארשת רצינית וכעכעו בגרונם שניהם גם יחד. דניסקה, שהטה אוזן לשיחתם ולא הבין דבר, טלטל ראשו, התרומם קמעה על מושבו והצליף בשני הסוסים האדמוניים. השתררה שתיקה.

[1]     אחת הדרגות הנמוכות בשירות המדינה ברוסיה הצארית.

[2]     ורסטה: מידת אורך, כ־1.065 ק"מ.

[3]     מיכאיל ואסילייביץ' לומונוסוב (1765-1711): משורר, מדען, איש ספרות ובלשן, אחד ממייסדי האקדמיה למדעים ברוסיה. נודע בשל מוצאו העממי, לימודיו המפליגים בגרמניה ועלייתו לפסגת היוקרה הממלכתית בתקופה שבה המעמד קבע את מקומו של אדם בסולם החברתי.