הרועה הטוב

כשחג קָרב מתכוננים אליו האנשים, כל אחד בדרכו שלו. אופנים רבים לכך, ולבֵּנֶדִיקְט, כמו בשאר הדברים, מנהג משלו. וכזה היה: בתחילת חודש חג המולד, ממש ביום ראשון הראשון של אדוונט, אם אִפשר זאת מזג האוויר, יצא לדרך ובצקלונו צידה דשנה, פוזמקאות להחלפה, שניים או שלושה זוגות נעלי עור חדשות, פרימוס, חביונת נפט ובקבוק יי"ש. פניו היו מועדים לאזורים ההרריים המרוחקים, שם בעונה זו של השנה לא נראו עוד אלא עופות דורסים, שועלי פרא וכן כבשים אחדות, שבהן לא הבחינו המחפשים בסבב האיסוף האחרון והותירון מאחור. כעת הן משוטטות עזובות ומקוששות את מזונן. את אותן כבשים תועות ביקש. לבטח תקפאנה למוות או תגווענה ברעב שם למעלה במִדרונים רק משום שאין מי שיטרח ויקבל עליו לחפשן ולהשיבן למקום יישוב. גם הן יצורים חיים, בריות בשר ודם, ולפיכך הייתה לו אחריות כלשהי כלפיהן. הוא פשוט היה צריך למצוא אותן ולהביאן שלמות ובריאות אל מקום מבטחים בטרם יֵרד החג הגדול על הארץ הקפואה והעולם שסביב ויַשרה שלווה וסיפוק בנפשם של אלא שעמלו ונתנו את כל מאודם.
למסעות החג האלה שלו יצא בנדיקט תמיד לבדו. כלומר, בן אנוש לא התלווה אליו. אולם לרוב נסתפח אליו כלבו, ולעיתים קרובות גם אַיִל מַשְׁכּוּכִי. בזמן שבו התרחש סיפורנו, נקרא הכלב לאוֹ משום שבנדיקט ראה בו אפיפיור לדוגמה, והאיל זכה לַשם צוֹר בשל נחישותו.
במשך שנים היו שלושת אלה בלתי־ניתנים להפרדה כשהיה מדובר בהרפתקה מעין זו. הם כבר הכירו זה את זה לפני ולפנים, אותה קרבה עמוקה שנרקמת כנראה רק בין מיני בעלי חיים רחוקים, היכרות שאותה לא הכתימו ועליה לא האפילו אף לא צל של אגו, דם רע, משאלה או תשוקה של מי מהם. למעשה מנתה החבורה ארבעה במספר, אולם רגליו של סוס הרכיבה פַקְסִי היו רזות וגופו כבד מכדי לצלוח את השלג הרך, שבייחוד בתחילת החורף נוהג להיערם בתלוליות. נוסף על כך לא היה מצליח לעמוד בפגעי מזג האוויר ובקשיים שתקפו אותם במשך ימים, כשלרשותם רק אותה אספקה מצומצמת, שדי בה כדי לכלכל את שלושת האחרים ולאפשר להם לשרוד. בנדיקט ולאו נפרדו ממנו לשלום בצער וגעגוע אף שלא דובר בפרדה ארוכה בהרבה משבוע. צור התייחס לפרדה, כמו לשאר הדברים, בשוויון נפש.
וכך התקדם לו השילוש ביום החורף המבהיק בלובנו: בראש לאו, לשונו משתלשלת בעליצות מצידו הימני של פיו למרות הקור העז, אחריו צור, רוגע כהרגלו, במאסף בנדיקט, המגלשיים נגררים אחריו. שכבת השלג כאן למטה באזור המיושב הייתה קלה ורכה מכדי לשאת גולש, ולא נותר לו אלא לדשדש בשלג. פה ושם מעד על תלולית או סלע, לעזאזל כמה קשה לעבור כאן, הנחמה היחידה היא שהיה יכול להיות גרוע יותר. לאו התרוצץ הלוך ושוב כהרגלם של כלבים, מצב רוחו היה מרומם. מדי פעם לא שלט בעליצותו — ומדוע לא לתת דרור לשמחה? — זינק וקיפץ כך שהשלג הסתחרר סביבו ועף בפניו של בנדיקט, התחנן לשבחים וליטופים.