|
|
|---|---|
|
|
|
 |
|
|---|
מצבה מבית-הקברות היהודי בבוסק (אוקראינה), צילום: אירנה צייטלין, 2003מבין הדפים הארוכים, המנוקדים, הם ניצבים. נכנסים הביתה. אריה ליב ב"ר משה דוד ליפשיץ, מרת רחל לאה בהרב, חיים אליקיים געציל בהרב, אריה בן יהודה, הגבירה מירל אשת הגאון הר' אטר שפירא נינתו של הקדוש מורנו עקיבה איגר ז"ל... קולם "מר צורח", קובל, "איך עזבתני", קורא: "פנה הלום עובר ראה הציון הלזה".
אפיטפים מבית-הקברות העזוב בברודי בכת-בעת לשירה. מצבות עם ניקוד על נייר כרום, קוראות מהדף בקולות שחרזו והקימו וחצבו ועיטרו ושילמו, נרצחו או עזבו.
מה ביניהם ובינינו?
קברים יהודיים נטושים. האם זו מטאפורה לעבר יהודי? לקשר המורכב ומכיל-ההפכים עם ההורים וקבריהם, עם הסיפור היהודי, המוגדר על ידי ההורים (מה שהנאציזם חיפש עד לדור שלישי ורביעי, ומה שלאקאן, בדברו על החיוּת היהודית הייחודית, מכנה "שארית", "חוטר מגזע" 1)? - היסטוריה של נדודים שבה ועקרה, מראשיתה, את הדורות מקברי ההורים: הנחלה הראשונה שקנה אברהם היתה למטרות קבורה, אך גם מערת המכפלה לא מנעה את קבורתה של רחל על אם הדרך. יעקב ויוסף משביעים את ילדיהם להעלות את גופם ממצרים, מפחד שקבריהם ייעזבו במצרים, ואילו אלפי הקברים של בני ישראל הנותרים בגושן רודפים אחרי הזכרון המיתי, ומתגלגלים, אולי, לגופותיהם הנטושות של מתי מדבר.
דורות החיים המשיכו תמיד בנדודיהם, לוקחים איתם ספרים וּשְמות מקומות (ההופכים לשמות משפחה, או לשמות ישיבות), ומותירים מאחור בנינים מועטים, ציוני כמה רחובות "של יהודים" ובתי קברות. מצבות עבריות פזורות על פני העולם כמו ספריה ענקית של דפי אבן תלושים, כמו מפת נדודי הקהילות, אשר, כבסיפורו של בורחס, מונחת על המקומות עצמם. בקוצ'ין, בין פרות קדושות ושיחי בננה שעליהם גדולים כאזני פיל, בטסמניה, בפראג, בפרובנס, בצפון אפריקה. ותמיד אותם שמות חקוקים באבן: משה, אליהו, שרה, לאה האשה הכבודה.
אחרי שהכל נמחק, אחרי שגם אחרון היהודים עוזב, נותרות במקום המצבות, שומרות הזכרון. עזובות, חשופות לתשוקות חילול וניתוץ, נתונות לחסדי זרים, מופקרות לתאוותם של יזמי בנייה, לחוקים משתנים. וגם המצבות באוקראינה, בשקט שעל גדות שדה משתפל לנחל, תעלמנה, כמו קודמותיהן בפרנקפורט או באלג'יר, אם לא תהפוכנה למשאב תיירותי לסיורי שורשים עם דוכני משקה ומזכרות, או למוקד לעלייה לרגל לצדיק, שקברו יתגלה שם פתאום.
קברים נטושים. מטאפורה לספור היהודי, לקרע התמידי בין זכרון ונטישה. הקרע מהדהד בשירתו של איציק מאנגער, יליד צ'רנוביץ, הסמוכה לברודי, הכותב ערב החורבן ולמחרתו. ב"מדרש רות" שלו מתואר הלילה האחרון של נעמי בטרם שובה ממואב לבית לחם. בגלות היא מותירה את מתיה - את בעלה, אלימלך, ואת שני בניה, מחלון וכליון, וב"נעמי לא יכולה לישון" מפצירים בה בניה שלא תנטוש את קברם:
"נעמי... אמא...לא! /היוותרי כאן איתנו, אצלנו קרוב, /אסור לך, אסור שתלכי.// לא אותו המקום שערשך בו עמדה / לא שם הוא הבית שלך, / אלא כאן, במקום בו אותנו טמנת
– /בקברים בעפר הלח."** מואב בשירו של מאנגער היא עיירה בתחום המושב ובה טחנה, בוסתן תפוחים וכנסייה, וגם כמה מצבות יהודיות. וב"מדרש רות" אלהים לא בוכה על קברים נטושים, אלא שש בערש מולדת. ועם זאת, כשמאנגער מחבר אפיטף לעצמו, ובעת ובעונה אחת לאביו, שנספה בשואה, הוא מערב קינה עם אירוניה, קבלת הגורל עם כאב נטישה:
"פה נח זמיר עצוב, ההלך שמעד, - / על משכבו שלו לראשונה - /שוליא-של-חיטים, איש פיט נע-ונד, /מבוע-שיר, אשר נדם קולו לעד. // אל תעקרו מעל קברו את הדרדר,/ גבשושיות שלגים אל תשקדו לגרֹף, - / הנח מתחתיהם לא ידע מכאוב. / הוא פה השלים עם הרִמה והעכבר. // אל-נא תזרו פרחים על רגב-המנוחות. / אל תעמלו לתקן את שהרסו רוחות. / והינשוף - אל-נא תבואו לגרשו// דבורה, פרפר וזבוב יסובו
כענן / תרעה באין מחריד עזו של הקברן. / ואת נפשו - הניחו לנפשו." [און אים אַליין, לאָזט אים זַיין אליין.]****
ואנחנו, ששבנו לארץ אבות, והותרנו מאחור את ערש אבות, מה בינינו ובין הקברים?
ואני?
כבר שנים לא פקדתי את קבר הורי. מה כולה? לקחת מכונית ולרדת לחולון. לחנות במגרש הכורכר. היה שם מוכר פרחים. ודאי יהיה גם עכשיו. ואז, כמה רגעים של חיפוש מבוהל בין שורות מצבות. ואחר כך?
כל כך הרבה שנים מסרבת. בהחלטה, או בכניעה לחשש. רק המחשבה על הים הסמוך מעודדת משהו. גם אז, בבוקר הקבורה, ברחתי אליו, מתקרבת לחוף מעל גגות מחסנים ועזובה. יושבת מול המרחב עד שיבואו שאר בני המשפחה, ויסגרו את הגלים בעפר.
ובעצם זהו סירוב בירושה. אצלנו בבית לא עלו לקברי הורים. היו רק הימנעות ושתיקה.
למשפחתה של אמא לא היה קבר. רק אפר. שם נרדף ל"שָם". מקומות חסרי קול, חסרי מילה או מצבה, מעבר לגדות הסטיקס של האימה. אבל גם לקברי אבותיו של אבא, שהגיעו כולם בשנות העשרים לארץ מאוקראינה, מעולם לא עלינו. חלקם, אלו שעל הר הזיתים, היו בילדותי מעבר לגבול הממלכה ההאשמית. אך חלקם היו במרחק של נסיעה באוטובוס. ועם זאת מעולם לא נחצה המרחק. ומעולם לא שאלתי את אבא, למה?
אולם, ההימנעות כמו השתיקה לימדו אותי, בשיעורם האיטי, כי עולמות טמונים מתחתם. כי הרי המתים דבבו לחיינו, וממילים שלא היו בבתי קברות. בשנות השלושים, בשכונת שערי חסד בירושלים, כתב סבי, מרדכי גלובמן־חיות, במחברותיו השחורות את דברי הימים שלו ושל הדורות שקדמו לו שָם, בין ברודי ושפיקוב וברצלב2. שלושים שנה אחר כך, בתל אביב, כתב אבי, פנחס גוברין, את זכרונותיו, המתחילים באוקראינה, והמגיעים עד עמק יזרעאל של ימי גדוד העבודה. אבל, רק לאחרונה, כשהבאתי לדפוס את כתביו של אבי 3, נפתחו בפני - לראשונה בקרבה - עיירות תחום המושב על חייהן הרוחשים, התוססים ועל בתי העלמין שלהן. כי הרי גם בתודעה נקברים מקומות וננטשים, ושבים וקמים לתחייה.
לימים, בהלכי בשדות עמק יזרעאל, דימיתי לשמוע, מבעד לתודעתו של אבי המת, את שתיקתם של החלוצים, זו שכיסתה על קולות ההורים וקברי האבות שננטשו בפודוליה, גליציה, פולין ורוסיה, ואת שתיקת כל הבאים, נוטשים כולם את קברי ההורים במרחבי ה"שָם". החלוצים קרעו את עצמם מהשָם כדי להינטע באדמה הנחרשת, בה החלו גם הם לקבור את מתיהם. ובאותה עת עצמה הם מחקו את קברות הערבים, שנדחקו ממקומם עם בואם. בזכרונותיו של אברהם ארגוב, ממייסדי בית השיטה, מצוי תיאור נוקב על אריס ערבי, תושב שטה, החוזר בגניבה כדי לקבור את תינוקו בבית הקברות של הכפר, שאדמותיו נמכרו. ארגוב הצעיר חרש בטרקטור כשנפגש עם הערבי. שנים נשא את הזיכרון בלבו, גם אחרי ש"נהרס בית הקברות. לא נשאר ממנו זכר". 4
*
האדמה זוכרת כאן בשכבות שכבות של מחיקה ושתיקה, של זיכרון ושכחה. ארכיאולוגיה של חיים וקברים שנמחקו, ועוד יוסיפו ויימחקו. האם נלמד אי-פעם לחיות כאן בהווה הזוכר את מה שמתחתיו? וכי איך נצפה מזרים שיחלקו כבוד לקברים שעזבנו, אם לא נכבד את הקבורים לצידנו? והאם יום אחד, בשוך הקרבות וקביעת הגבולות, נוכל באמת להכיל את מה שטמון כאן ?
כי הטמון כאן פורץ את גבולות המקום והזמן, וממפה מחדש כאן ושם, אז ועכשיו. הוא רוחש בגלגול מחילות ענקי של קולות השבים ומתדפקים בלי תעודות מסע, בלי קוי דואר, בלי אתרים באינטרנט. מזכירים כי דווקא כאן "בארץ החמה היפה" לא קיים דבר ללא השָם והאז, ללא זכרון הנדודים, ללא שכבות הארכיאולוגיה של המקום ושל הגולה, או ללא הקולות העכשווים של התפוצות. ספרים, וניגונים, ופיוטים, ותפילות, ושירי מחאה, וריחות מטבח, וספורי גנבים, וחיבורי מדע, ומנשרים וחורבן והומור וכפירה. כל מה שהוכחש, והושתק, בשם איזה כאן ועכשיו מקומיים, מחשש שמא לא יוכלו לסבול את פיצוץ התודעה היהודי המרובה הזה. מפחד שלא יוכלו לסבול את ריבוי הקולות הפנימי של המקום. והרי קיומו של המקום כאן הוא מכח הריבוי, בהכלה של המקום ושל הנדודים כאחד, של העכשיו ושל האז, במעין ואריאציה אנושית על תכונתו של האל, "המקום", שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו.
ובמילים אחרות: אפיטפים על מצבות יהודיות עזובות בברודי הם מטאפורה למה, שבפרדוכס מהותי, רק השיבה לַמקום תוכל להכיל, ורק הכלתו תכונן את המקום. פיצוץ תודעה שיקיף את מה ששתוק, ומרוחק, ועזוב, את מה שרוחש כאן ללא הרף. פיצוץ תודעה שיכיל שכבות של הווה מרובה זמנים, מקומות וקולות. ואת מה שינבוט, מהעומק.
הערות:* מצאו, פענחו והביאו לדפוס, אירנה צייטלין ועמנואל גלמן – פורסם בחורבת התשיעית של כרמל.
** מתוך, נעמי קעי נישט שלאָפן, תרגום: נתן יונתן.
*** אפּיטאַף, תרגום: אברהם שלונסקי.
1.
Jacques Lacan: Le Seminair, Livre X, L'Angoisse (1962-3), Seuil, Paris, 2004, p. 255.
2. מרדכי גלובמן: ששים שנות חיים (הובא לדפוס על ידי שלמה ונורית גוברין), בתוך: כתבים, הוצאת המשפחה, הדפסה שניה ומלאה, תשס"ה. 3. פנחס גוברין: היינו כחולמים, מגילת משפחה, הוצאת כרמל, 2005
4. אברהם ארגוב: פרקי זכרונות. (הוצאת הקיבוץ, ללא תאריך), עמ' 33. ובשכבות הממשיכות להאסף, ב"מחמוד דרוויש" מסרבת הלית ישורון לפרסם את השיר "הקורא לנו לקום בנערינו ובזקנינו, במתינו ובזיכרונותינו וללכת מכאן, 'מהיבשה, מהים, מהכל'", גם מהקברים. (חדרים 7, אביב 1988).
